בואו נצא מנקודת הנחה שאין אף ישות תבונית שלא מכירה לפחות אחד מהביצועים הרבים של השיר "Killing Me Softly With His Song". מדובר בכל זאת באחד מהפזמונים הכי קאנוניים בספר השירים האמריקני, שזכה לעשרות גרסאות כיסוי של אמנים מפורסמים ממייקל ג'קסון וננסי סינטרה, דרך אלישיה קיז וטורי איימוס ועד ללורין היל וסוזן בויל. אלא שמאחורי ההצלחה הגדולה התגלה סיפור קפקאי על הפרת זכויות יוצרים, שהפך במרוצת השנים ללא פחות מפורסם מהשיר עצמו. אז מי כתב את השיר? זו עדיין תעלומה, או לכל הפחות עניין של פרשנות. השיר בוצע לראשונה ב-1972 על ידי הזמרת האנונימית למדי לורי ליברמן, כאשר על מילות השיר חתום הפזמונאי נורמן גימבל, שטוען שהשיר מבוסס על קטע שקרא בספר ארגנטינאי על דמות שיושבת בבר לבדה ושותה לצליליו של מוזיקאי ש"הורג ברכות עם הבלוז שלו".
לעומת זאת, המבצעת המקורית של השיר לורי ליברמן טוענת שהיא כתבה את שם השיר בתוך פואמה שכתבה לאחר שצפתה בזמר דון מקלין מבצע את "Empty Chairs", וגימבל פשוט כתב את השיר לפי החוויה שלה. למרות דרישותיה, ליברמן מעולם לא קיבלה קרדיט כאחת מיוצרות השיר. דון מקלין שהופיע אמש בפארק רעננה אוהב, מן הסתם, את הגרסה השנייה והרומנטית יותר של הסיפור. זה רק הגיוני. כמה אנשים יכולים להגיד שכתבו את אחד הפזמונים הכי אהובים בתולדות ארה"ב בעקבות האזנה לשיר שלהם?
זה רק חלק מהמטען איתו מגיעים הצופים למופע של דון מקלין. בסופו של דבר, מדובר באגדה, מישהו שכתב את אנד איי לאב יו סואו, וינסנט ואמריקן פאי. סקר קצר ולא מקצועי שערכתי בקהל גילה שרוב האנשים באו בשביל שלושת השירים האלה, וכל השאר זה בונוס מבחינתם. גבר מזוקן ומרוגש סיפר לי שהוא הביא את הנכד שלו להופעה, והוא הטריף אותו על שני השירים האהובים עליו. הכרטיסים למקום מצוין בקדמת הבמה עלו לו 750 שקל לראש, או כמו שהוא הגדיר את זה: "750 שקל לוינסנט, 750 שקל לאמריקן פאי - וזה שווה כל שקל".
באופן אירוני למדי, יש סיכוי שאם זו הייתה הופעה של שניים או שלושה שירים זו הייתה הופעה טובה הרבה יותר. הביצוע של "And I Love You So", השיר שזכה לגרסת כיסוי של אלביס פרסלי בזמנו, היה מרגש ומדויק. הביצוע הארוך במיוחד של "אמריקן פאי" הציג את הכישרון של כל אחד מחמשת חברי הלהקה של דון מקלין, שהתמוגגה מהתגובה הנלהבת של הקהל הישראלי. "וינסנט" הוא שיר כל כך מושלם, שלמרות שהגיטרה של מקלין הייתה לא מכוונת לכל אורכו, זה לא הצליח לפגום באחד הפזמונים היפים שאי פעם נכתבו על ידי בן אנוש. ובכלל, למרות גילו המתקדם, דון מקלין נשמע צלול וטוב כמעט כמו בשנות השבעים. המנעד אמנם לא רחב כמו בימים הטובים ההם, אבל הניסיון הרב גורם לשירים הגדולים עדיין להישמע גדולים. ובכל זאת, חוץ משלושת השיאים הנדירים האלה, ההופעה סבלה מיותר מדי בעיות, בלשון המעטה.
לא ברור אם דון מקלין הוא הבנאדם הכי ציני בעולם או הכי לא מודע בעולם, אבל ההבטחה המפורשת שלו בפני אלפי הצופים ברעננה לתת הופעה ארוכה במיוחד "מכיוון שהוא לא יודע אם ייצא לו לחזור לפה" הקדימה את ההופעה הכי קצרה שהוא עשה בסיבוב הזה עד כה. לא בטוח אם הישראלים שיצאו אל הלחות האיומה של אזור השרון העריכו את האירוניה בהצהרה הזאת כאשר הם זכו לשמוע 16 שירים בלבד, בעוד בשאר הסיבוב רשימת השירים כללה בממוצע בין 19 ל-26 שירים. הציניות/חוסר מודעות המשיכה עם וידוי של מקלין על כך שהוא שונא שמוזיקאים מבוגרים מופיעים עם שירים חדשים ולא מוכרים, במקום לבצע רק את הקלאסיקות הפופולריות. ואז נחשו מה קרה? הוא ביצע 3 שירים מתוך אלבום חדש. סך הכל 8 שירים בסט (חצי מההופעה) היו קאברים לשירים של גיבוריו של דון מקלין מהפיפטיז, וחצי היו שירים מקוריים, מתוכם 3 מתוך האלבום החדש. במילים אחרות: מכל ארנסל הקלאסיקות של הסינגר-סונגרייטר האגדי בוצעו חמישה שירים בלבד.
מה נשאר בחוץ? ובכן, לא מעט. קודם כל הקאברים המוצלחים והפופולריים שלו ל-Crying של רוי אורביסון ו-Everyday של באדי הולי, שהיו להיטי ענק בשבילו. כמו גם, Castles in the Air שפתח את האלבום הראשון של מקלין ועוד לא מעט להיטים כמו Wonderful Baby, Sister Fatima וגם The Grave שזכה לגרסת כיסוי מצמררת של ג'ורג' מייקל המנוח, שהפך אותו לשיר מחאה נגד המלחמה בעיראק. רגע, ואיך זה יכול להיות שדווקא בהופעה בישראל הוא החליט להזניח את השיר Jerusalem אותו הוא מבצע כמעט בכל הופעה? האם המסר על שלום ואחווה בעיר הבירה של מדינת ישראל לא ראוי להיות מושמע בבירת דרום השרון? האם מירי רגב קיבלה עדכון ותפעל לביצוע השיר בהופעה הנוספת שתיערך הערב ברדינג 3 בתל אביב? אגב, אם כבר הופעה בישראל, זו הייתה אחלה הזדמנות לשלוף מהבוידעם את Dreidel, אחד השירים הכי מקפיצים בקטלוג של מקלין.
ומה לגבי השיר Empty Chairs שהוזכר בפתיח? גם הוא, באופן מפתיע שלא תואם את שאר ההופעות בסיבוב הנוכחי, נשאר בחוץ. יכול להיות שמדובר ברצון של האמן לבצע שתי הופעות שונות מאוד בתל אביב וברעננה, וחלק מהשירים שנשארו בחוץ אמש יבוצעו הערב - ואולי להפך. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהלהקה תפקדה בחצי כוח עם כלי נגינה מושאלים מכיוון שחברת התעופה "אייר פראנס" איבדה את הציוד המקורי של הלהקה? יכול להיות שזו הופעה שמראש מתאימה יותר לאולם סגור ואינטימי יותר מהפארק ברעננה? הכול יכול להיות, אבל הכול תירוצים. בפועל, אגדה חיה נחתה אתמול ברעננה, מכרה כרטיסים במחירים שנעו בין 250 שקל למקום לא מסומן בדשא ועד 750 למקום מסומן בפרונט - ונתנה הופעה פושרת למדי. בלי גרם של השקעה בתצורת הבמה, עם המון קשקושים מיותרים בין השירים ("תעלו סרטונים שלי ליוטיוב כשאני מקלל את אייר פראנס, בואו נעשה להם שיימינג"), הצגת נגנים ארוכה ומופרכת למדי ובעיקר בחירת שירים תמוהה לכל הפחות - וכל זה בלי שדיברנו על הרגשת הזלזול של לראות אמן לועס מסטיק על הבמה מול אנשים ששילמו מאות שקלים בשביל לראות אותו. כשכל הדברים האלה מתחברים יחד, אז פתאום החריקות והזיופים הקטנים בשיר מושלם כמו "וינסנט" מורגשים קצת יותר. עובדה, בסוף שאלתי את הגבר המזוקן ששילם 1,500 שקל לזוג כרטיסים אם זה באמת היה "שווה כל שקל" לשמוע בהופעה חיה את שני הלהיטים האהובים עליו, והוא חייך במבוכה כשהוא סיפר לי שהוא כמעט נרדם באמצע ההופעה.
בקטנה
בעידן ה-METOO קשה שלא להתייחס לגופו של אדם גם כשמדובר באגדות מוזיקליות, ולכן חשוב לציין שדון מקלין בן ה-72, הורשע בעקבות הודאתו בשלושה מקרים של תקיפה נגד גרושתו. מאז, בהתאם לעמידה בתנאי עסקת הטיעון, האישומים נמחקו. מקלין עצמו יוצא בימים אלה עם דוגמנית פלייבוי בת 24 ויצא נגד תנועת Time's Up בטענה שמדובר בצביעות הוליוודית. מפתיע אפוא שאף ידיעה לקראת ההופעה שלו בישראל לא הזכירה את הפרטים האלה.