אלט ג'יי היא להקה לא מושלמת, שמופיעה בצורה לא מושלמת, והמוזיקה שלה מתאימה יותר לצריכה אישית באוזניות או לאולמות קטנים מאשר להופעות פארק ענקיות מול אלפי אנשים. אז איך זה שאלפי ישראלים יצאו אתמול (שוב) מהופעה של הלהקה הבריטית ונשבעו שזו הייתה החוויה הכי מדהימה שהייתה להם אי פעם בהופעה? טוב, זה מכיוון שההופעה של אלט ג'יי מושלמת. זה נשמע לכם סותר אבל זה באמת לא. יכול להיות שהייתם צריכים להיות שם בשביל להבין.
הפרפקציוניזם האמנותי של אלט ג'יי, שבא לידי ביטוי בכל תו שהלהקה מנגנת ובכל צליל שיוצא מהפה של ג'ו ניומן, סולן הלהקה, משתלב יחד עם מכת האור העוצמתית שנשקפת מהבמה לכדי שלמות נדירה. קול הפלצט של ניומן מבליח מתוך ענן העשן והאור על הבמה. המהדרין יכולים להביט לאחד ממסכי הענק שהוצבו מצדי הבמה ולראות אותו שר, אבל אלה יפספסו את כל הפואנטה. האורות המסנוורים, הצבעים, העשן, והצלליות הצנועות שהן חברי הלהקה, הם בדיוק מה שהופכים את ההופעה של אלט ג'יי ליותר גודלה מסך החלקים שבה.
צינורות המתכת הענקיים שמשקפים בתוכם את תאורת ה-LED הם חלק בלתי נפרד מהמופע של אלט ג'יי, לא פחות מהגיטרה, הקלידים או התופים. החוויה מזכירה יותר מיצג אמנותי מדויק במוזיאון מאשר הופעת רוק, ויש בזה גם חסרונות כמובן, מכיוון שהלהקה מנועה לחלוטין מלאלתר, דבר שיפריע לתזמון האורות המדויק על הבמה. ובכל זאת, קשה לחשוב על אירוע מוזיקלי יותר יפה ויזואלית שאפשר למצוא כרגע בעולם - וכך למעשה, גם מי שנקלע בטעות להופעה בלי להכיר אף שיר של הלהקה - יכול היה להיסחף יחד עם ההמונים.
"הטרגדיה" של אלט ג'יי, אם יש כזאת כרגע, היא שהיא סוחפת אחריה אלפי מעריצים, וכך היא מוצאת את עצמה מופיעה ברחבי העולם באולמות ענקיים או כמו במקרה הישראלי: בהופעות חוץ גדולות. אם לפני שלוש שנים היה זה האמפי פארק בראשון לציון, הפעם היה זה הדשא הגדול של גני התערוכה בתל אביב שאירח את אלפי המעריצים. סביר להניח שבהופעה אינטימית באולם קטן, מול קהל מצומצם, הקסם המדויק של אלט ג'יי היה מצליח לעבוד אפילו טוב יותר.
כמו מוצגים במוזיאון, שלושת חברי הלהקה לא מנסים לגנוב את ההצגה. הם שם רק כחלק מהאמנות, כמו עמודי התאורה, כלי הנגינה והרמקולים. הקלידן גאס המילטון מופקד על מילות התודה לקהל המקומי, וזוכה לתשואות כשהוא אומר "סבבה", אבל חוזר להתחבא מאחורי מסך האור והעשן כשהוא הופך לאורקסטרה של איש אחד, בשירים המורכבים מהאלבום השלישי של הלהקה.
אור הירח המלא ותחושת ההיי הטבעית של המוזיקה התגברו משיר לשיר, כאשר שיא ההופעה הגיע כצפוי בהדרן, עם "Breezeblocks", השיר האחרון בהופעה. השיר שמתאר סיפור אהבה אובססיבי ובלתי אפשרי, נגמר בתרגום חופשי בפזמון החוזר: "אנא אל תלכי, אני אוכל אותך בבת אחת, אני אוהב אותך כל כך". כמו בכל ההופעות של הלהקה, ניומן מעביר את המיקרופון לקהל, שהופך לחלק מאותו מיצג אמנותי. הקניבליזם המטאפורי של הגבר בשיר שאול מהספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, שם מופיע המשפט שתורגם על ידי אוריאל אופק: "בבקשה אל תלך, מתחשק לנו לאכול אותך, כל כך אנחנו אוהבים אותך". אלא שהאהבה בשיר אינה תמימה וילדותית, אלא הרסנית ואלימה. האוהב כל כך חושק במושא אהבתו עד שהוא רוצה לפגוע בו ובה. זו לא אהבה נכזבת, זה טירוף. כשחושבים על זה, די מוזר שאלפי אנשים יתחברו לשורות האלה ויזעקו אותם בקול רם - אבל הטירוף הזה נבלע בתוך שלל התחושות האחרות. מוזר והזוי זה הנורמלי החדש כאן.
"פייר מנאר, כותבו של דון קישוט" הוא אחד מהסיפורים הקצרים הנודעים והאהובים בתולדות הספרות הקלאסית, זאת למרות שהוא מאוד מוזר, בלשון המעטה. בסיפור האזוטרי, מציג הסופר הארגנטינאי הנודע חורחה לואיס בורחס ביקורת על ספר מאת סופר צרפתי אקסצנטרי (ודמיוני) בשם פייר מנאר, שכותב במאה ה-20 יצירה "הרואית", שהיא למעשה שני פרקים שמועתקים מילה במילה מתוך "דון קיחוטה" של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס. נשמע מסובך? לא בדיוק. בורחס מנסה להסביר את ההבדלים בין לקרוא את דון קיחוטה כיצירה מקורית וספונטנית במאה ה-17, לבין לקרוא את אותה היצירה בדיוק במאה ה-20, על כל הרבדים שהיצירה צברה במאות השנים שעברו מאז יציאתה, ואת כל השינויים שהשפה, ואיתה גם העולם עצמו, והקוראים, חוו במהלך אותם שנים.
מדובר בסיפור נהדר ומומלץ שיכול לתת לכם כמה אבחנות מעניינות לשיחות סלון על אמנות ותרבות, אבל הסיבה שנזכרתי בו אמש באמצע ההופעה של אלט ג'יי בגני התערוכה היא מכיוון שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאני רואה את ההופעה הזאת, וזו אפילו לא הפעם הראשונה שאני כותב עליה ביקורת למדור התרבות של וואלה! NEWS. לפני פחות מארבעה חודשים צפיתי בלהקה נותנת את אותה הופעה בדיוק, עם אותם שירים ועם אותה ההעמדה ואותו עיצוב אורות באולם ענק ברומא. "התחושה הייתה כאילו כולנו נכנסו יחד לטריפ פסיכדלי", כתבתי על ההופעה ההיא, "כולנו יפים. כולנו נכונים. כולנו מוארים. במבט מהצד, אלפי הצופים נראים כמו כדור דיסקו ענק, שנע בעדינות מצד לצד בזמן שהוא מחזיר את האור הענק שמגיע מהבמה". ובדיוק כמו מנאר שכותב מילה במילה את סרוונטס, פתאום הרגשתי שלמרות שמדובר באותה הופעה בדיוק - אני צופה במופע שונה לגמרי. זה קרה ככל הנראה בעיקר מכיוון שבמרחק של שעה נסיעה מגני התערוכה ישבו ילדים במרחבים מוגנים, בחשש מפני האזעקה הבאה. המציאות הזאת ישבה לכולנו בראש. אלפי אנשים שבאו להתנתק ליום אחד מתלאות היומיום כדי לצפות בהופעה מרגשת של מוזיקה איכותית. אפשר לנסות להתנתק, וזה חשוב, אלא שבכיס, הטלפון רטט מדי פעם עם עוד פוש שהזכיר שהמציאות לא מפסיקה, והעולם, מה לעשות, לא מושלם כמו הופעה של אלט ג'יי.
