ברגע שנפתחת דלת חדר המלון הפריזאי בו מחכה לי הקולנוען הצרפתי איוון אטאל, הוא מקבל את פניי בטפיחה על בטנו ובהכרזה - "כבר שנה שאני אוכל אך ורק מכרובית בסגנון ישראלי לפי המתכון של השף ההוא. זוגתי מבשלת את זה כל הזמן".
בשף, כוונתו ליותם אוטולנגי, מאשפי הקולינריה החביבים על הקהל האירופאי בשנים האחרונות, ובזוגתו - לשרלוט גנסבורג, שיחד עמו מרכיבה את הפאוור קאפל האולטימטיבי של יהדות צרפת.
מחוץ לצרפת, אטאל מפורסם הרבה פחות מזוגתו ואם שלושת ילדיו, אבל גם הוא אושיה קולנועית מוערכת במולדתו, עם רזומה עשיר. מאז קטף את האוסקר הצרפתי לשחקן המבטיח הטוב ביותר בשלהי שנות השמונים, השתתף כשחקן בשלל סרטים נוספים, כמה מהם הפקות בינלאומיות דוברות אנגלית - "מינכן", "שעת שיא 3" ו"מזימות זרות". בתחילת העשור הקודם החל לביים בעצמו סרטים עלילתיים באורך מלא. שלושת הראשונים, "אשתי השחקנית", "הם חיו באושר ועושר" ו"נא לא להפריע", היו מעשיות רומנטיות בכיכובה של זוגתו. לפני שנתיים, הגיע משהו אחר לגמרי - "הם בכל מקום". גם כאן גנסבורג הופיעה, אבל הפעם היה מדובר בסאטירה פרועה, כמעט פסיכוטית, על האנטישמיות בצרפת.
עכשיו, שוב מגיע סרט שונה, והפעם בלי זוגתו. "המילים הפשוטות" (במקור, "Le Brio"), מעין עיבוד עכשווי נוסף לסיפור פיגמליון. השועל הוותיק והמהולל דניאל אוטיי מגלם מרצה למשפטים באוניברסיטה פריזאית יוקרתית, הנדרש לקחת תחת חסותו צעירה מן הפרברים, בת למהגרים צפון-אפריקאים, ולהרביץ בה תורה כדי להכין אותה לתחרות דיונים. אחרי כמה שבועות אצלו, היא כבר תדע לצטט את וולטר בצרפתית תקינה.
הסרט זכה להצלחה קופתית בצרפת, אך מן הסתם היו ביקורות על כך שהוא אליטיסטי ופטרוני, ומציג תפיסה לפיה כדי להצליח, צעירה מוסלמית חייבת לקחת לעצמה גבר לבן כמורה דרך ולאמץ את ערכיו.
אטאל, בן 53, שנולד בתל אביב כבן להורים ממוצא אלג'יראי ואז היגר עמם לצרפת, הודף את הביקורת הזו. "אני פריבילגי? מה פתאום. מסלול החיים שלי מקביל לזה של הצעירה בסרט", הוא מזדעק באוזניי במסגרת אירוע שנתי של הממשלה הצרפתית, ובו מרתון ראיונות בין יוצרים ויוצרות מהתעשייה המקומית לכלי תקשורת מרחבי אירופה. "גדלתי בפרבר עני. להורים שלי לא היה כלום, והם לא נתנו לי ספרים לקרוא ולא לקחו אותי לאופרה. היה לי מורה שהכיר לי את מולייר ואת שייקספייר, ובזכותו נהייתי שחקן ובמאי. הכל אפשרי, גם אם יש לנו שם משפחה שמקשה עלינו לפתוח דלתות. די לנופף בדגל של הקיפוח והאפליה, חלאס עם ההתקרבנות. בסופו של דבר, פשוט צריך להזיז את התחת".
דמות המשפטן הצרפתי היא מעין גרסה צרפתית אינטלקטואלית של ארצ'י באנקר. היה מאתגר לכתוב מישהו כזה, עם פה גדול ודעות קדומות?
"אני לא חושב שהוא גזען. הוא פרובוקטור, שאוהב להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו. לכן, כאמצעי רטורי, הוא הולך לפעמים רחוק מדי כדי להמחיש את הרעיון שלו, אבל הכוונה שלו אינה רעה".
האם עשיית הסרט גרמה לך להתגעגע לימיך כסטודנט?
"לחלוטין. זה הזכיר לי שבגיל 21 אתה מוקף אנשים - גם בנים וגם בנות. חיי הסטודנט הם חיים תוססים ונהדרים".
כשאני שואל את אטאל האם לדעתו תוכנית הלימודים אכן צריכה להישאר כפי שהיתה, ובמקרה הצרפתי להמשיך ללמד ספרים ותורת פילוסופיות מהמאה ה-18, הוא עונה לי בשלוש השפות בהן יש לו שליטה - "Of Course! Bien sur!, בטח! יש בצרפת מורשת תרבותית נהדרת. חבל לזרוק אותה לפח. היא מונחת לפתחו של כל מי שירצה להשתמש בה. יש המון מה ללמוד ממנה, והיא הדרך הכי טובה להתקדם בחיים. זה שאתה יונק ממנה לא אומר שאתה שוכח מאיפה באת, או משנה את האישיות שלך".
בוא נתמקד בסרט עצמו. הוא לא הולך סחור-סחור, וכבר בסצנה הראשונה שלו מציג בפנינו את שתי הדמויות ואת הקונפליקט ביניהן, בלי יותר מדי הקדמות מיותרות. זו החלטה שהגעת אליה בשלב העריכה, או עוד קודם לכן?
"את הגרסה המקורית לא כתבתי בעצמי, והיא הגיעה אליי עם הקדמה ארוכה בהרבה. ראיתי בה סרח עודף והחלטתי להיפטר ממנה עוד לפני הצילומים. אני מאמין בכך שאת הדברים האלה צריך לעשות הרבה לפני חדר העריכה. חבל, כל רגע שאתה מצלם שווה זמן וכסף, אז אין טעם לצלם דברים שתזרוק אחר כך. לכן אני מייחס חשיבות גדולה לתסריט ומשתדל להגיע לצילומים כשהוא מלוטש ככל האפשר, ככה שלא אתחיל לשכתב תוך כדי תנועה".
עד כמה היה מאתגר לעסוק במילים באמצעות אמנות ויזואלית כמו קולנוע?
"אתגר גדול, עד כדי כך שזו היתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי לפני שניגשתי לפרויקט. אני חושב שבסופו של דבר, סרט פטפטני יכול להיות גם חזק גם בצד הוויזואלי שלו, כפי שמוכיחות למשל העבודות של וודי אלן. במקרה שלנו, הרבה מהסצינות מתרחשות בחללים גדולים, למשל כיתות לימוד רחבות ידיים, וכך הדמויות יכולות לנוע בזמן שהן מדברות ונואמות, אז יש אקשן ותנועה למרות כל הדברת".
הסרט שלך יוצא דופן בנוף הצרפתי, כי אין בו כמעט סרטים מקומיים שעוסקים באקדמיה. איך אתה מסביר את זה?
"זו נקודה טובה. אין הרבה סרטים על אוניברסיטה ואין גם הרבה סרטים על הרבה דברים אחרים - פוליטיקה, למשל. אולי זה נובע מכך שאנחנו עסוקים בלעשות קומדיות על גבר שבוגד באשתו. אני כבר עשיתי כאלה, אז הגיע הזמן למשהו אחר".
אנחנו כאן לדבר על "המילים הפשוטות", אבל קשה שלא לדבר על סרטך הקודם, "הם בכל מקום", שעסק באנטישמיות בצרפת.
"בשנים האחרונות, כבר אין באמת חופש ביטוי בצרפת ואנשים לא מעזים לשאול שאלות, ובטח שלא להציע תשובות - אבל אני לא יכול לשתוק. אני צרפתי, חייתי כאן כל החיים, אני אוהב את המדינה הזו ואין לי מדינה אחרת, אז גם אין לי ברירה אלא לעשות סרטים על מה שקורה פה, ומה לעשות - יש כאן אנטישמיות.
"אנשים לא רוצים להודות בזה, מכל מיני סיבות, אבל האנטישמיות היא יומיומית. רק אתמול היה פשע שנאה נגד יהודי באחד הפרברים של פריז. בכל זאת, אני אופטימי. אנחנו כאן, וכאן נישאר. זה לא יהיה קל, אבל נדע לצאת מזה".
