הכול תוויות. לכל מקום שלא תסתכלו אתם תראו אותן. נראה שזה הדלק שמניע את העולם שלנו. הכול מלא בסופרלטיבים, הגזמות וכינויים חסרי כיסוי. זה מורגש בכל מקום, אבל ריקני במיוחד בעולמות התרבות, אלה שאמורים לשגשג באמצעות התוכן, ולא בגלל האריזה. גל גדות היא "השחקנית הכי חמה בהוליווד" אבל זה יכול להשתנות בכל רגע; "האח הגדול" זה מותג הטלוויזיה הכי גדול בישראל, עד שהוא מתרסק ברייטינג והופך לנטל; ולואי סי קיי היה "הקומיקאי המצחיק בעולם" - עד שערב אחד כולנו התאספנו וקיבלנו החלטה פה אחד להוריד אותו מהכס שלו, מכל הסיבות הנכונות.
יש גם תוויות שחודרות עמוק יותר, והופכות לאקסיומות בלי נטל הוכחה. סיינפלד היא הקומדיה המצחיקה בכל הזמנים, הביטלס היא הלהקה הטובה בהיסטוריה, מייקל ג'ורדן הוא אלוהים ואוזי אוסבורן הוא הסנדק של מוזיקת המטאל. האחרון הספיק להתאהב בכינוי הזה, ולאמץ את התדמית של "נסיך האופל". אלא שלפעמים התוויות מסתירות אמת פשוטה הרבה יותר - אוזי אוסבורן לא צריך שום "פרסונה" מפחידה, פשוט כי המוזיקה שלו עומדת בגאון בפני עצמה. מדובר באגדה חיה עם ארסנל של כמה מהשירים הגדולים ביותר בתולדות הרוק. השנים שלו בלהקת בלאק סבאת' עיצבו דור שלם של מוזיקאים, הגדירו תת-ז'אנר חדש בתוך עולם הרוק, ועזרו להניח את קווי המתאר של הפלישה הבריטית התרבותית המחודשת לארה"ב של שנות השבעים. לא סתם מגזין מוז'ו הבריטי הציב את "סבאת'" כאחת מחמש הלהקות הבריטיות שעיצבו את המוזיקה העולמית - לצד הביטלס, הרולינג סטונס, The Who ולד זפלין. אם בכל זאת חייבים להדביק לו תווית, אז קבלו אחת: למרות ההצלחה האדירה וההכרה העולמית, אוזי אוסבורן הוא עדיין אחד המוזיקאים הכי אנדררייטד בתולדות הרוק.
פחות מחודש לפני שהוא יגיע להופעה אחרונה בהחלט בישראל כחלק מ(עוד)סיבוב פרידה, התמזל מזלי לראות את אוזי בפראג, בהופעה בשדה תעופה ששימש את הצבא הצ'כוסלובקי, והוסב בימינו לפארק הופעות חיות. אין לי מושג כמה אנשים יכולים להיכנס בתוך מתחם הענק הזה, אבל התחושה הייתה של כמה עשרות אלפים, ועוד כמה עשרות או מאות שתפסו מקום מחוץ לגדר ונהנו מהופעה בחינם. הכי רוקנרול.
כרגיל, אוזי לא ויתר על ההזדמנות להיות דרמטי - ופתח את המופע עם המזמור "או פורטונה" של קרל אורף שמפציץ מתוך הרמקולים, כמו רוצה לומר: אתם לא נמצאים במופע רוק, אתם עומדים לקחת חלק במיתולוגיה של הרוק. סרטונים של אוזי מהילדות, דרך ימיו בבלאק סבאת' ועד הפיכתו לסמל המסחרי של עולם המטאל מופיעים על המסך ופותחים את התיאבון למה שתיכף יגיע. ומה שמגיע זה אוזי. האימג' שלו כל כך חקוק לכולנו במוח שאנחנו כמעט לא מבינים שמדובר באדם אמיתי, כזה שקווי הזקנה בהחלט מופיעים על פניו, והשנים בהם הרעיל את גופו בסמים ואלכוהול בהחלט ניכרים על גופו. אבל את מי זה מעניין? כן, הוא כמעט בן 70. כן, הוא לא סמל מין. כן, אין לו קול פעמונים או את האנרגיות של פעם - אז מה. זה אוזי פאקינג אוסבורן.
למען הסר ספק, זו לא הופעה מסוגת "תגידו תודה שאתם חולקים את אותו אוויר עם אגדה חיה" שמגיעות לישראל חדשות לבקרים, אלא מופע רוק מושקע מכל הבחינות. להבדיל מההופעה הקודמת של אוזי בישראל ב-2010, אז הגיע נסיך האופל עם הגיטריסט הצעיר גאס ג'י, הפעם אוזי חזר לשתף פעולה עם זאק ווילד, וההבדל זעק עד לשמיים, או ליתר דיוק - עד לשערי הגיהינום.
כל כך הרבה דברים גדולים קרו בעולם הרוק בתחילת שנות ה-90, שקל לשכוח כמה מונומנטלי היה השילוב בין אוסבורן לווילד. אז נכון, ברור שהמנון הרוק הכי גדול של 1991 היה Smells Like Teen Spirit, אבל אם הייתם יכולים לשאול את קורט קוביין הוא היה מספר לכם שבלי אוזי אוסבורן ובלאק סבאת', אין בכלל מבוא לנירוונה. במקביל לפריצה הגדולה של החברים מסיאטל, אוזי הוציא באותה שנה את האלבום המצליח ביותר של קריירת הסולו שלו - No More Tears - לא מעט בזכות הלחנים ועבודת הגיטרה הפירוטכנית של ווילד. הביצוע המלא (כמעט 10 דקות) של שיר הנושא מאותו אלבום, שכולל קטע מעבר גאוני של פסנתר שמגיע מהעולמות של הביטלס יותר מאשר של בלאק סבאת', נגע בשלמות - וכך גם המחרוזת האינסטרומנטלית מבקעת האוזניים של Miracle Man, Crazy Babies, Desire ו-Perry Mason שהזכירו למי ששכח שזאק ווילד הוא (זהירות, תווית ממוחזרת לפניכם) אחד מהגיטריסטים הכי אנדרייטד בהיסטוריה של הרוק.
למרות שההופעה בפראג הייתה קצרה במעט מההופעה ב-2010 בתל אביב, קשה לבוא בטענות כלשהן כלפי אוזי והלהקה, שפתחו הכי חזק שאפשר (Bark At The Moon) ולאט לאט הצליחו להגביר. בכלל, השואו בסיבוב הנוכחי נראה מושקע יותר מאשר בביקור הקודם בישראל, כאשר לעומת הבמה המינימליסטית בפארק הירקון הפעם מאחורי אוזי מוקרן וידיאו ארט על צלב ענק, וחצי לייזר נשלחים מן הבמה אל תוך הקהל. זה לא הופך את המופע לטוב יותר, אבל ייתכן שדווקא בגלל מגבלות הגיל (בכל זאת אוזי נולד בשנה בה הקימו את מדינת ישראל) אוזי מבקש למלא את הבמה בקצת יותר עושר ויז'ואלי כדי להוריד ממנו קצת מאור הזרקורים.
כן, מניח שלא מעט מעריצים ותיקים בקהל היו שמחים לעוד כמה שירים של בלאק סבאת', אבל בהיעדר האפשרות לבצע את כל שירי האלבום הרביעי בהופעה, אם היה נערך סקר בין המעריצים של להקת האם, השירים שהיו נבחרים היו בדיוק השלושה שבוצעו - Fairies Wear Boots, War Pigs ו-Paranoid. אגב, אותם שירים בוצעו בתל אביב גם בפעם הקודמת - אבל בעוד אז הלהקה ניסתה לחקות - בניסיון שנועד לכישלון - את הביצועים המקוריים של טוני איומי, גיזר באטלר וביל וורד, בסיבוב הזה נראה שאוזי נותן ללהקה הנוכחית שלו להתפרע הרבה יותר עם אלתורים שהצליחו להפתיע ולרגש גם את מי ששומע את War Pigs בפעם ה-2,322,910. או במילים אחרות: זאק ווילד ניגן את סולו הגיטרה הכל כך מוכר הזה עם השיניים.
בשורה התחתונה, לא צריך להיות מומחה לרפואה או טוקסיקולוגיה כדי להבין שהעובדה שאוזי אוסבורן עדיין חי בשנת 2018 היא נס, והעובדה שהוא עדיין מופיע ולנו, בני התמותה, ניתנה הזכות לראות אותו מופיע - היא נס אפילו גדול יותר. אלא שגם אם משאירים בצד את כל התוויות המוכרות ושוכחים שמדובר בסנדק של הרוק הכבד, נסיך האפלה, חבר-מייסד של "הביטלס של המטאל" ובעלה המשעשע של שרון אוסבורן היהודייה הגאה (שגם נעצר בעבר לאחר שכמעט רצח אותה בטענה שהוא חשב שהיא פורץ) - מדובר במופע רוק אדיר, כזה שמהדהד באוזניים גם שבוע אחרי שהוא נגמר, תרתי משמע.
בקטנה
רמז מטרים למעמד הנדיר של אוזי אוסבורן בעולם הרוק ניתן היה לקבל כבר במופע החימום שלו, שהתחיל עם מופע של ג'ונתן דיוויס (סולן להקת "Korn") ואחריו מופע פסטיבלים שלם של Hollywood Vampires, הסופר-גרופ שמורכבת מאליס קופר, ג'ו פרי (הגיטריסט של אירוסמית') וג'וני דפ (הג'וני דפ של ג'וני דפ). למרות שהוא כולל בעיקר קאברים לקלאסיקות של מוזיקאים מתים, המופע של "הערפדים" היה כל כך טוב, שכבר עלה החשש שהוא יתעלה על המופע המרכזי. מעטים המוזיקאים שהיו מסכימים לעלות לבמה רגע אחרי שאליס קופר קורע את הבמה עם "School's Out" ומעיף את הקהל לשמיים. ומצד שני, מעטים המוזיקאים שאליס קופר היה מסכים לחמם. מקסים לראות את הפרגון הזה דווקא בתוך סצנה ראוותנית כל כך כמו עולם הרוק.
גילוי נאות: הכותב היה אורח של הפקת המופע