פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעקבות הזמן האבוד: "יקיצה" של ניר ברעם הופכת את השדים למילים

      הזמנים ב"יקיצה" של ניר ברעם נמזגים זה בזה, העלילות רוויות הרגש והיפות מאוזנות עם אפיזודות קהות, והכול מתואר בכנות נטולת אכזריות שרגעי היופי של החיים אינם נרמסים תחתה. יגון, שעמום, צער וריקבון משמשים בספר כעדות למנעד הרחב - אפילו וירטואוזי - שלו

      בעקבות הזמן האבוד: "יקיצה" של ניר ברעם הופכת את השדים למילים
      עריכת וידאו:ניר חן

      בסרטון: ניר ברעם מתארח במהדורת החדשות לכבוד שבוע הספר


      הביקורת הספרותית נדרשת לענות על שאלה פשוטה אחת: האם הספר טוב, ומדוע. ראוי לשוב ולהזכיר זאת כאשר ניגשים לספר כזה, שרק הגיח לבמת הספרות העכשווית וכבר זכה לתשואות פה-אחד. ובכן, האם הספר הזה טוב? כן, הוא טוב, טוב מאוד אפילו; אבל הוא בעיקר קריא. סגנונו אחיד ובהיר ואבחנותיו רעננות, לעתים אכזריות, אך לעולם לא נופלות לוידויים משתפכים מרוששי-נפש ויורים-לכל-הכיוונים. כנותו של ברעם איננה אכזרית, ורגעי היופי של החיים אינם נרמסים תחתה. עם זאת מכיל הספר יגון, שעמום, צער וריקבון למכביר. כן, זהו ספר שמנעד רגשותיו ומצביו רחב ביותר - אפשר אפילו לומר וירטואוזי.

      הספר נע בשלושה קווי עלילה מרכזיים, כדברי הכריכה: כיתה ו', השנה האחרונה של התיכון וזמן ההווה, בו שני החברים, המספר ויואל תאום-נפשו, כבר בני למעלה מארבעים. אולם ראוי להדגיש ששלוש העלילות הללו אינן באמת נפרדות. כל עלילה רוויה כל-כך בזכרונות לזמן שבא לפניה ותחזיות לזמן שיבוא אחריה, שכל חייהם של הגיבורים נוכחים ב"שלוש העלילות" הללו. במובן הזה, מצליח ברעם ליצור אחדות מרשימה בין הזמנים, שעולות ממנה דמויות אדם שלמות ומוחשיות. בשלב מסוים כבר לא ברור לקורא היכן הוא נמצא - בהווה התל אביבי או בשנות השמונים בבית הכרם? - והוא חוזר אחורה כמה שורות כדי לאתר את חוליית-הזיכרון המגשרת. אך בשלב מסוים הקורא מוותר על ההתמצאות ומתמסר לחוסר-האוריינטציה של הגיבור, שזמנו האבוד דולק בעקבותיו ומאיים לבלוע אותו. בצדק מכנה ברעם את תודעתו של גיבורו "צומת של זמנים".

      ניר ברעם, יקיצה (יח"צ , עם עובד)
      כריכת "יקיצה" של ניר ברעם (יח"צ)

      אלא שעל אף האחדות בין הזמנים, יש להתעקש ולבודד את העלילות רוויות הרגש והיפות שברומאן ולהציב מולן את אלה הקהות יותר, שאין בכוחן לסקרן או לרגש. ומה נדוש יותר, מה מתבקש יותר ממה שאני עומד לומר? ועדיין יש לומר זאת: האפיזודות של חיי המשפחה ושל חיי החברות רוויות בחומר-גלם רגשי, כבד ומרתק. ואילו אפיזודות ההווי, ובראשן סיפור המכות עם ילדי "המגדלים הגבוהים", קצת משעממות. כמוהן גם ימיו החלומיים של הסופר ביריד הספרים במקסיקו - אמנם כתובים בתנופה, אבל מחווירים לעומת אמת-החיים של יחסי הגיבור עם החבר ועם המשפחה. קשה לומר אם אפשר היה להסיר באזמל את העלילות חסרות-החיים ולא להמית בדרך גם את אלה החיות. במקרה זה אני יכול להיזכר רק בחווית הקריאה בסיפוריו של ריימונד קארבר, הסופר האמריקאי החסכוני, בגרסתם המלאה ובזו הערוכה "בסכין קצבים", כפי שנהוג לכנות זאת. הסיפורים המנותחים היו ללא ספק עדיפים.

      מדובר, אם כן, ברומן חניכה. אחת השגיאות הנפוצות בספרי חניכה היא להתחילם בדמויות כבר-מחונכות. ברעם אינו מתחיל עם דמות מופת, והילד-הגיבור המצטייר אינו אהוב על חבריו. וזאת לא מתוך התעלותו הברורה מעליהם, אלא בגלל אופיו האלים והבעייתי. גם הוריו אינם שבעי רצון ממנו, ובצדק. יותר מזה - הם לא חדלים מלהתרפק על ימי הזוהר שלהם בניו-יורק עם אחיו, בטרם לידתו. גם יחסיו עם יואל, חברו הטוב ביותר וגיבורו השני של הספר, אינם נעדרים ארסיות, ואף שאיפה תת-קרקעית ליניקת כוחות החיים זה מזה. כמו תאומים שנולדים מתא-זרע אחד, ותוך צמיחתם החבוקה אחד מהם חונק את משנהו ושואב אותו לתוכו - כך גם דמות-המספר שואבת, במובנים רבים, את אנרגיית החיים שלה מתוך שלילת-החיים של יואל.

      ניר ברעם (יח"צ , אסנת קרסננסקי שני)
      תמיד יכול לסגת אל הכתיבה. ניר ברעם (צילום: אסנת קרסננסקי שני)

      באופן כללי, יואל הוא דמות-תשליל קלאסית: מעניקה חיים אך חסרת חיים משל עצמה; מעוררת תשוקה וחסרת תשוקה; מבקר-על חסר כוחות יצירתיים משלו. ואף על פי שהוא זה שמתנער ממשחקי הדמיון הילדותיים שלהם בסוף התיכון, וכביכול מתמסר לחיי-המעשה כעורך דין אחרי הצבא - אף על פי כן, או אולי מפני כן, דווקא הוא זה שכוחות העבר מכריעים אותו. מאז בית הספר היסודי החברים נמצאים בסכנה של התמוטטות הזמנים, קריסתם אל תוך הווה אחד שלא מאפשר חיים, אלא רק חזיונות של העבר ופרשנויות על גבי פרשנויות של מאורעותיו. אולי החזיונות הנוראיים שפוקדים את יואל בלילות אינם אלא זיכרונות, זיכרונות שכוח שאיבתם חזק מכוח החיים.

      והסופר? האם הסופר אינו עסוק במלאכת הזיכרונות באופן מסוכן יותר, שואב יותר, הרסני יותר? לא, ברעם כותב - לא, מפני שבחזרתו האומנותית אל זיכרונותיו הוא מביית אותם, "הופך את השדים למילים", כדבריו, ומכניע אותם. הכתיבה היא "מקום שתמיד יוכל לסגת אליו", בעוד יואל, הנאמן יותר, נותר לכוד. כל זה כדי לומר שברעם מספר לנו על חניכתו של איש כותב - כותב מתוך מוות כפול של אם ותאום-נפש, מוות כפול ומכופל במבוך המראות של הזיכרון - וזאת מבלי להפליג לתיאורים ממעוף הציפור של נפש הגיבור ותהליך התעצבותה. הקורא חוזה בהתעצבות ומאמין להדרגתיות התהליך, במיוחד מפני שיחד איתה מצטייר המרחב הבורגני-סוציאליסטי של בית הכרם של שנות השמונים היפות (שלא מפסיקות לחלום על שנות השישים היפות, שבוודאי שגו בחלומות גם הן). אבל עכשיו, בעשור השני של המאה הבאה, הוואדי בו צמחו הנפשות החולמניות מכוסה כולו בכבישים ובמבנים וקשה לזהות היכן בכלל היה. כבר אין לחברי-הנפש לאן לחזור; והאחד, הכותב, יינצל רק באמצעות השורשים שהכה בביתו ובמשפחתו החדשים, שפניהם לעתיד.


      "יקיצה" / ניר ברעם. 288 עמודים, הוצאת עם עובד