הריאיון עם השחקן בועז קונפורטי נערך זמן קצר לאחר ההודעה של המיזוג בין רשת לערוץ 10. בכותרות המהלך קיבל אמנם את הכינוי האפרפר "מיזוג", אבל בפועל, אם המהלך יאושר, תהיה זו רשת שתבלע את ערוץ 10 - אבל תעכל רק את חברת החדשות שלו. ערוץ טלוויזיה אחד פחות בישראל משמעו בשלב הראשון עשרות רבות של עובדי טלוויזיה מפוטרים, ובשלב השני פחות הפקות שאינן תכניות אקטואליה. תכנית דרמה וקומדיה הן בדיוק מקור הפרנסה של בית משפחת קונפורטי - בועז, אשתו השחקנית ליאת הר לב ("ארץ נהדרת", "הפרלמנט") ושני ילדיהם הקטנים. "המצב בארץ באופן כללי אף פעם לא כזה מזהיר, כבר אין הרבה ציפיות", הוא נעתר לבקשה לתאר איך זה מרגיש כששוק העבודה שלך הולך ומתכווץ.
"המציאות הישראלית מעייפת את האנשים וכנראה שמול המסך הם צריכים משהו קליל ליהנות ממנו בסוף היום בלי לחשוב יותר מדי, ותכניות ריאליטי נותנות לזה מענה", הוא אומר. "אני לא עוקב יותר מדי אחרי רייטינג ואני לא יודע כמה רייטינג מביאה דרמה, אבל יש פחות מדי. אם עכשיו יהיה אפילו עוד פחות אז זה אמנם יהיה עצוב, אבל זה לא יהיה משהו שאנחנו לא רגילים אליו כבר בשגרה".
השנה אתה מציין עשור להופעה הראשונה שלך בטלוויזיה, שיחקת בעשרות סדרות - מה הדבר העיקרי שאתה שם לב שהשתנה פה מאז ההופעה הראשונה שלך?
"הטלוויזיה הישראלית, לטוב ולרע, למדה לעשות המון במינימום. היא למדה לעשות כמות לא נתפסת של פרקים בזמן צילום מצומצם ובתקציב בלתי-אפשרי וזה הודות לאנשים נורא מוכשרים שאיכשהו, בגלל המציאות, הצליחו להתאים את עצמם. חברות ההפקה לוחצות את היוצרים ואת המקצוע לקצה, ובינתיים כולם עומדים במכבש הזה ומייצרים דברים טובים וזה מה שמדהים פה. כשאנשים מחו"ל מגיעים לארץ ושומעים על התקציבים הם נדהמים. סדרה כמו 'פאודה' שמככבת בשלטי חוצות בבוורלי-הילס, ברגע שהם שומעים איך היא נעשתה, באיזה תקציב ותנאים, הם לא מאמינים. לא ברמה של 'וואו איזה מרשים' אלא ברמה של 'וואו, זה לא יאומן".
רשימת תכניות הטלוויזיה שבהן שיחק קונפורטי בשנים האחרונות מרשימה למדי. מ"פאודה" ו"בני ערובה" דרך "זגורי אימפריה" ו"סברי מרנן" ועד "חטופים", "בלו נטלי" ו"עספור", ואלה רק כמה דוגמאות להפקות שעל צוות השחקנים שלהן הוא נמנה מאז סיים את לימודי המשחק בבית צבי. התפקידים משניים אמנם, אבל הפנים כבר לגמרי מוכרות. קונפורטי לא מתמקד רק במשחק, ואחרי לימודי הבמה הוא החל בלימודי עריכת וידאו, עבד כעוזר במאי ואולפן וכתב לתיאטרון ולקולנוע - ובימים אלה תסריט שלו עושה את תחילת דרכו למסך. "רציתי שיהיו עוד אופציות במקצוע, להרחיב וללמוד עוד דברים שקשורים מסביב", הוא מסביר.
לאיזו מטרה? לבנות רשת בטחון מקצועית, במקרה והדרך במשחק לא תצלח?
"לא לגמרי. רשת בטחון הייתי יכול להגדיר אם הייתי מוצא את הדבר השני שממש מעניין אותי, אז הייתי אומר 'אם אני לא אהיה שחקן אני אהיה עורך וידאו'. אבל אני לא אהיה עורך וידאו. זה נותן לי את היכולת להסתכל על דברים מזווית אחרת וברגע שאתה עושה את זה אתה לומד המון, אלה עוד כלים שאתה אוסף בדרך. כתיבה זה משהו שלא למדתי אותו בצורה מסודרת אבל התחלתי לכתוב לפני כמה שנים, והדבר המרכזי הוא פיצ'ר שבדרך לגיוס כסף".
איך מוצאים בישראל כסף להפיק סרט?
"אני יכול להגיד לך איך מנסים לחפש, לא איך מוצאים. וברצינות, מצבי טוב כיוון שהמפיק מוש דנון לקח את זה. אז אני לא מתעסק בגיוס הכספים, אבל הרמה הראשונית של גיוס כסף לסרטים בארץ היא דרך קרנות. נושא הקרנות הוא סיפור כואב, אתה נכנס לעולם שחור שאתה לא יודע איך ואם תצא ממנו, וזה עצוב. כי הכסף, ואני גולש לפוליטיקה, קיים. אנחנו במדינה שבה הכסף קיים".
אני מקווה שהתסריט שלך לא חותר תחת קיום המדינה ודברים בסגנון הזה, אחרת, אתה יודע, הוא יהיה פסול מראש מלהתמודד על תקציבי הקרנות.
"בדיוק. למזלי, התסריט לא נוגע בפוליטיקה".
תסכים איתי שבשנים האחרונות שחקנים מנסים להתרחק מסוגיות פוליטיות מחשש שזה יפגע להם בקריירה. בעבר היינו מצפים דווקא מכם, כאנשי רוח, לקדם כאן שיח פוליטי וחברתי.
"זה קיים כבר כמה שנים. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות אבל המערכת הפוליטית הצליחה לייצר שיח של שמאל וימין ולא שיח של תוכן. אתה חייב לבחור צד מהר ואסור לך לחרוג ממנו בסוגיות מסוימות. כל סוגיה מקבלת כותרת של האם היא ימנית או שמאלנית, וברגע שאתה משתייך או שמשייכים אותך לאיזושהי קבוצה - כל אמירה שלך מקבלת גוון או שמאלני או ימני".
תן לי דוגמא.
"כמו סערת אייל גולן למשל. איך לעזאזל נכנס פה שמאל וימין? איך יכול להיות ששיח על אספקט מוסרי הופך להיות דיון של אשכנזי מול מזרחי ומשם מיד לדיון של שמאל וימין? זה לא יאומן".
היום (חמישי) עולה לאקרנים כאן הסרט "דרייבר", אותו כתב וביים יוצר "שטיסל" יהונתן אינדורסקי. במרכז העלילה עומד אב חרדי (משה פולקנפליק), שאשתו עוזבת אותו לגדל לבד את בתם, ושעובד לפרנסתו כנהג המסיע "שנוררים" בין נדבנים ועשירים ברחבי בני ברק. הוא יודע לאן להסיע אותם ומסייע להם לשייף את הסיפור האישי הקשה שיניב להם את המזומנים, והם בתמורה מתחלקים איתו בתרומות שהם מצליחים לאסוף. הסרט עוקב אמנם אחרי הגיבור הראשי, אבל סיפוריהם הקטנים של הדמויות סביבו מתגבשים בעדינות לכדי תמונה עשירה ומרגשת. קונפורטי מגלם בסרט את אחד האברכים המחפשים נדבות, ומתארחים ב"דרייבר" בין היתר גם רבקה מיכאלי, דב גליקמן, דב נבון, רות גלר ויעל אבקסיס.
אני מוכרח להודות שציפיתי לסרט כבד על המתרחש בנבכי החברה החרדית, אבל הוא בכלל לא עוסק בחברה החרדית אלא באנשים פשוטים ובסיפורים האישיים שלהם - והוא עושה את זה בעדינות כובשת של ממש. מה אתה חשבת על הסרט?
"תמצתת את זה יפה. קיבלתי את התסריט וקראתי אותו, ואני באמת לא זוכר שקראתי תסריט שהיה כל כך נעים וברור ומרגש כבר ברמת הקריאה. כמו שאמרת, כשאומרים סרט על העולם החרדי מיד קופץ לך לראש משהו מסוים, אבל הכישרון המופלא של יהונתן הוא לספר סיפור על בני אדם, ובכלל לא משנה שהם עם זקנים ופאות. אני לא חושב שנושא האמונה בכלל מוזכר בסרט, למעט פעם אחת שמדובר על הסיבה שאשתו עזבה את המשפחה - והיא דמות שבכלל לא מופיעה בסרט. היא עזבה כי היא איבדה את האמונה".
אנחנו מסכימים שהסרט הזה הוא לא על חרדים והוא לא על אמונה. על מה "דרייבר", בעצם?
"זה סיפור על סיפורים, בתוך סיפור. התסריט הזה מבחינתי הוא פיוט, ופיוט הוא בעיקר השפה של הגיבור הראשי, הצורה שבה הוא מדבר והצורך שלו לחפש סיפורים. הפשטות שבה הוא גם מבקש את הסיפורים היא פיוטית. הוא אומר 'יש לך סיפור בשבילי?' - כזה פשוט, אבל פיוט. התסריט הוא כולו שיר, מאוד התרגשתי לקרוא אותו. יש משהו כל כך אנושי ועדין ביהונתן והוא מצליח להעביר את זה לדף ואחרי זה למצלמה וזה פשוט יפהפה".
הסרט הזה מבוסס על סרט הגמר שלו בסם שפיגל. איך הייתה העבודה איתו על הסט?
"הוא כובש מהרגע הראשון. יש בו איזו פשטות נעימה שגורמת לך ללכת אחריו מיד. בתור שחקן אתה מקבל יצירה של מישהו אחר, אישית, אז אתה מטפל בה נורא בזהירות - בשבילו. כשבנאדם מפקיד בידך את היצירה האישית שלו יש איזו מחויבות שהיא מעבר למחויבות המקצועית. בתור שחקן יצא לי לעבוד עם הרבה בימאים ואתה תמיד רוצה שהבמאי יהיה מרוצה. אני מעביר הרצאות לסטודנטים למשחק ואחת ההרצאות היא על התנהלות שחקן על סט צילומים. בשביל ההרצאה הזאת ראיינתי הרבה שחקנים ומה שרווח זה שכולם יודעים שהם עובדים בשביל הבמאי. אבל בעבודה עם יונתן יש משהו שהוא מעבר לזה".
לא סתם הזכיר קונפורטי מוקדם יותר את "פאודה" בה הוא משחק את אביחי, צלף ביחידת המסתערבים, בתפקיד שעושה רושם שהוא גאה בו במיוחד. הסדרה של yes נרכשה לפני כשנה על ידי נטפליקס והיא זמינה כעת ב-190 המדינות בהן החברה פועלת, ולאחרונה אף זכתה "פאודה", שהעונה השלישית שלה נמצאת בימים אלה בתהליכי כתיבה, להיכנס לרשימת הסדרות הטובות ביותר לשנת 2017 של מגזין "ניו יורק טיימס" היוקרתי. "האווירה על הסט היא מאוד מאוד מגויסת, באמת מנסים לעשות יש מאין", אומר קונפורטי. "שתי העונות צולמו בקיץ, שזה קשה מאוד. התנאים הם קשים מאוד ויש הרבה סצנות אקשן קשות".
הזיעה אמיתית, אתה אומר.
"הזיעה היא אמיתית, ותחושת האבק היא אמיתית והקושי הפיזי הוא אמיתי. מה שאתה לא רואה על המסך זה את הקושי הפיזי של כולם מסביב, הפקה שלמה שעבדה מסביב לשעון בלי מנוחה בהתרוצצויות בלתי פוסקת ומעברי לוקיישנים וציוד, ובתנאים שמי שמגיע מחו"ל נדהם לגלות שככה עשינו סדרה לנטפליקס".
מה עבר לך בראש ששמעת שה-BDS טוענים ש"פאודה" היא תעמולה גזענית שנועדה להכשיר את הכיבוש והאפרטהייד? בנינו, הם עשו לכם יופי של יחסי ציבור.
"כן, במקרה כזה אין פרסום רע. אבי יששכרוף, שיצר את הסדרה עם ליאור רז, סיפר לנו בעונה הראשונה שהחמאס פרסמו הודעה דומה באתר שלהם שהתייחסה לסדרה וטינפה עליה ועל האויב הציוני - אבל בסוף שלה הם שמו קישור לפרק הראשון".
הוא בטח התמוגג.
"עם לינק לסדרה? כמובן. אני מתייחס לאמירות של ה-BDS בחוסר עניין כיוון שבמקרה הזה באמת יש לך יצירה. בדומה ל'דרייבר', גם 'פאודה' היא לא סיפור על הסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא סיפור על בני אדם, ועל נקמה ועל אהבה. יש שני צדדים ובסדרה הזאת הצליחו לנקות את כל הגורמים מסביב ולסנתז את זה למאבק בני שני אנשים שהם במקרה משני צדי הגבול. זה יכול היה להיות באותה מידה על שוטר ועבריין יהודים. לכן מוזר לי ששואלים אותי לפעמים אם אין בעיה לשחק צלף שהורג ערבי, או עם הדברים שהיחידה הזאת עושה".
ובאמת אין לך שום בעיה?
"באמת, זה לא עובר לי בראש. התסריטים מבחינתי הם על אנשים וזה לא פוליטי. אתה מוצא את נקודות ההשקה עם הדמות ואת הנקודות בהן אתה ממש לא מתחבר אל הדמות וצריך לעבוד קשה כדי לא לשפוט אותה, ולראות איך אתה יכול לשחק אותה למרות שאתה לא מסכים איתה".
איפה זה נמצא ספציפית עם אביחי, הצלף?
"פחות מעניין אותי מה הדעות הפוליטיות שלו ויותר מעניין אותי מה הוא חושב במקלחת כשהוא חוזר הביתה אחרי שהוא הרג בנאדם. לא ערבי, בנאדם. הרי יש משהו בצלף שהוא נורא ויזואלי. אני הייתי לוחם שריון. כשאתה משגר פגז, אתה לא רואה את הפנים של האדם שאתה פוגע בו. יש משהו מאוד אישי בדבר הזה וזה מה שעניין אותי בנושא הזה - איפה זה דופק את הבנאדם, איפה הגאווה שלו, איפה הקונפליקטים שלו - והם הרי פחות פוליטיים כי הוא חייל, וכשאתה חייל אתה פחות שואל שאלות כי אתה ממלא פקודות".
קונפורטי, בן 44, הפך לאחרונה שוב לאבא טרי כאשר לו ולאשתו ליאת נולדה בת, שהצטרפה למשפחה שכבר כללה את בנם שנולד לפני כשנתיים וחצי. בני הזוג נמצאים אמנם בזוגיות של יותר מעשור, אבל הרחבת התא המשפחתי התאפשרה רק אחרי תקופה ארוכה של טיפולי פוריות מפרכים. "הדרך הייתה לא פשוטה", הוא אומר. "אבל אני לא חושב שאני יכול להגיד שכהורים אנחנו יותר אסירי תודה מאשר הורים שנכנסו להריון בלי בעיות".
היו רגעים שחשבתם שזה לא הולך לקרות? שזה קשה מדי?
"החשש היה קיים, אבל האמונה שזה יגיע מתישהו הייתה חזקה יותר. זה גם לא ממש אמונה, אלא ידיעה שזה יקרה. בעיקר אצל ליאת. אני חושב שאם תשאל אותה היא לא תגיד שהיו לה רגעים בהם היא אמרה שזה לא יקרה, זה היה יותר שאלה של מתי".
ילד שני זה קל יותר כי אתה כבר מנוסה, או קשה יותר כי עכשיו יש לך שני מטופלים סיעודיים בבית?
"יש לך אמנם קצת יותר ניסיון, למרות שאתה נורא מהר מגלה ששכחת המון. אבל זה נכון, אומרים שבילד השני אתה מגלה כמה אבטלה סמויה הייתה בילד הראשון. עכשיו אנחנו חושבים שכשזהר נולד, אחד מאיתנו יכול היה לנסוע לחו"ל, למה היינו בכזה טירוף? אבל זו חוכמה של בדיעבד. זה מאוד מאתגר, שניהם, ומה שכיף זה שיש אינטראקציה ביניהם. היא אמנם עדיין קטנטונת, אבל עכשיו היא מתחילה לזחול ולהגיע לצעצועים שלו אז אתה מרגיש שיש פה שני אנשים עם שני רצונות והם הולכים להיכנס אחד בשני".
זה לא מאוד שכיח למצוא בני זוג ששניהם שחקנים. איך זה מתבטא בבית?
"זה ששנינו באים מאותו עולם מאוד מאוד מקל. הטרמינולוגיה שלנו היא ברורה, איך נראה יום העבודה אצל האחר זה נורא ברור, אלה דברים שאנחנו לא צריכים להסביר אחד לשני. אני מעריך שכשיש בני זוג שהוא שחקן והיא מורה לפילאטיס, אז לך תסביר איך נראה יום צילום ואיך נראים היחסים על הסט. זה נורא חשוב כי העולם הזה כל כך דינאמי וכל כך רגשי וסוער לפעמים והשעות הן לא שעות והדברים לא קבועים. אז זה מאוד מקל".
אתם עוזרים אחד לשני בעבודה? מקריאים טקסטים? עוזרים עם קשרים?
"אנחנו עובדים ביחד על דברים שאנחנו מרגישים שיש צורך להתייעץ בהם אחד עם השנייה. אם אני כותב טקסט ואני נותן לליאת לקרוא, אז אני נותן אותו לבנאדם שיודע איך לגשת לטקסט ואיך לדבר על טקסט. זו נקודת חיבור שמאוד עוזרת לנו. להגיד לך שאנחנו יושבים בבית ועושים חזרות ביחד, זה לא. אנחנו כן קוראים דברים ביחד, עוברים על טקסטים ביחד, מנתחים אותם ולומדים בעל פה ביחד".
עם "ארץ נהדרת" והקמפיין של כאל, ליאת כבר ממש בליגה של הגדולים. לאן היא שואפת?
"לליאת יש צורך כן לקיים את אומנות המשחק. היא שחקנית במהות שלה אז אצלה התשובה היא פשוטה. זה לא לאן היא שואפת לעלות, היא שואפת להמשיך ולעשות דברים שממלאים אותה. בתוך כל הפריים טיים הזה אתה מסתכל על הדברים שהיא עושה על הדרך, מדי פעם מישהו יציע לה לעשות משהו קטן ופרינג'י - היא תעשה את זה. אודי כגן, למשל - היא השתתפה אצלו בסדרת האינטרנט "משיח" שהייתה בתחילת דרכה. הוא ביקש ממנה להשתתף, לא היה בזה כסף או שום דבר שיקדם אותה. כל מה שהיא אוהבת ומקיים את הצורך שלה לקיים את האומנות היא תעשה. אז התשובה לשאלה היא שהיא לא מכוונת לגובה, אלא מכוונת לרוחב".
קראתי באיזה ריאיון שהיא אמרה שמדליק אתכם שמפלרטטים אתכם, ושאתם מאוד ליברליים ומפרגנים ו'בנויים קצת אחרת בקטע הזה'. אני חייב לשאול: אתם במערכת יחסים לא-מונוגמית?
"לא. העניין הוא שיש אצלנו הבנה מאוד ברורה שהמאוויים קיימים, גם אצלי וגם אצלה, ואנחנו שנינו מאמינים שאם אתה מחביא את זה אתה משקר גם לבן הזוג שלך וגם לעצמך".
זה מאוד פרוגרסיבי, מערכת יחסים שלא מאלצת אותך לדכא ולהסתיר יצרים. מאיפה זה נובע?
"השיח בנושא הזה הוא מאוד פתוח והוא נובע מביטחון שיש לנו אחד בשני. אף אחד לא מפחד שהשני יעלם או יברח לו עם מישהו אחר, וגם אם כן - לא השיח על זה הוא מה שיגרום לזה. אני מבסוט כשמישהו מתחיל איתה, שמישהו רוצה אותה. זה כיף לי, כי אני יודע שאני מסתכל מהצד על מישהו שרוצה משהו שלי יש, ולו לא יהיה אותו. גברים רוצים את אשתי? נהדר, מה רע בזה? זו מחמאה נהדרת, זה עושה לה טוב, כולנו אוהבים להרגיש נחשקים וסקסיים".
אמנם הורים לשני ילדים, אבל אתם בהחלט זוג סקסי.
תודה רבה לך.
בשמחה ובכנות. אז זה עובד גם בכיוון ההפוך?
"בטח. היכולת שלי לראות אישה ולהגיד לה 'וואו תראי איך היא נראית מעולה', או אם זה קורה הפוך - אני מעדיף שהיא תשתף אותי במחשבה הזאת ולא שתרגיש צורך להסתיר. הרי אם הייתה חברה לידה היא הייתה אומרת לה את זה מיד, אז למה לי לא? למה שיהיו דברים שאני אשים עליהם ברקס של 'את זה אני לא אומר לאשתי?' אני אומר לה הכול. אני מכיר הרבה גברים שנחרדים רק לשמוע את הדברים שאני אומר".
אני דווקא לא נחרד, אלא חושב שזו אינדיקציה לשני דברים - טיב וחוסן הקשר לצד השקפת עולם ליברלית. אבל בעיקר בטחון בקשר ובפרטנר.
"אני מסכים איתך. זו לא מערכת יחסים שהיא לא-מונוגמית, אלא פשוט כזו שהתקשורת בה היא לא מפולטרת. אני מנסה לשאוף לזה לא רק בנושא הזה אגב. אנחנו מדברים על חולשות, על פגמים, על ביקורת עצמית. אלה דברים שאני מרגיש מאוד נוח לשתף בהם אותה".
כי אתה גבר רגיש, או כי היא בת זוג מכילה?
לא יודע אם אני גבר רגיש, פשוט יש לי מספיק דפקטים לשתף בהם. אבל האופציה השנייה שציינת היא מאוד נכונה. ליאת היא מאוד מכילה ובעיקר מקבלת. ליאת היא לא בנאדם שיפוטי".