פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשפוליטיקאי לא רוצה לקום בבוקר: הסרט על כחלון הוא בכלל על דיכאון

      "המועמד" (yes דוקו) עשה לכחלון שירות גרוע אם הפוליטיקאי המשופשף חשב שהוא ייצא מנהל מושלם במיטבו, ובמקום יצא אדם אכול חרדות, אבל הוא עשה לו שירות מצוין כשגילה שהוא בן אדם פגיע מאוד. אנחנו צריכים אנשים עם חולשות במוקדי הכוח, שיודעים מה זה להפסיד

      כשפוליטיקאי לא רוצה לקום בבוקר: הסרט על כחלון הוא בכלל על דיכאון

      אין חיוך מפורסם בפוליטיקה הישראלית מאשר זה של משה כחלון. סביבו בצמרת הפוליטית של ישראל נמצאים בעיקר אנשים שסובלים מעודף חשיבות עצמית ולא מחייכים כמעט. החיוך של כחלון הוא אחד הסממנים שמבדילים את הפרסונה שלו מפוליטיקאים אחרים, שהופכים אותו לדמות שנחשבת אמינה יותר, אמפתית יותר. אבל מה אם מאחורי החיוך הזה מסתתר שבר גדול? מה אם האיש שחייך את דרכו ללשכת שר האוצר לא רוצה לקום בבוקר וללכת לקמפיין, כי הוא איבד את האנרגיה והדרייב לעשות מה שכל פוליטיקאי צריך לעשות כדי להמשיך להיבחר?

      זאת השאלה שעומדת מאחורי "המועמד" (yes דוקו) של טלי שמש ואסף סודרי, הסרט שמלווה את כחלון מיום השקת הקמפיין של מפלגת כולנו לכנסת בשנת 2015 ועד ליום הבחירות. לכאורה זה סרט על פוליטיקה. קשקוש. זה בכלל סרט על דיכאון, על ייאוש, על אכזבה והתפכחות. יש בו מעט מאוד חישובים פוליטיים ומעט מאוד מרואיינים (למעשה יש שלושה בלבד - כחלון, המספר 2 דאז אבי גבאי והקמפיינר אודי פרידן). מי שמעוניין ברכילות פוליטית שילך לחפש במקום אחר.

      המועמד משה כחלון (יח"צ , באדיבות yes)
      מתוך "המועמד" (צילום באדיבות yes)

      "המועמד" מתאר התרסקות: מ-18 מנדטים בסקרים האופטימיים של ראשית הקמפיין, דרך נקודת השפל של שישה מנדטים, כמעט על סף אחוז החסימה, ועד להתאוששות של סוף המרוץ עם שינוי הצוות בקמפיין. כל ההתרחשות היא תפאורה לדרמה שבתוך האיש: כחלון של תחילת הקמפיין הוא כמעט רדיקל נלהב, מסרב לדבר שיח של ימין ושמאל, נואם בלהט נגד אפליה, שמח ונמרץ. מדברים עליו כמועמד לראשות הממשלה, ופרידן הנלהב אף משווה אותו למשה רבנו. הוא מסרב לשקר, ויועציו דורשים זאת ממנו, לא-בלי-נימה של חנפנות: "תשקר טיפה, מילימטר". אלא שעד מהרה הקמפיין נקלע לאובדן דרך ומאבד מיקוד, ואיתו המועמד הלך לאיבוד בעצמו. ברגע קולנועי נהדר, המצלמה מתמקדת בפניו המיואשות כשהוא אוחז שלט שעליו כתוב בכחול "תקווה".

      כשהוא מדבר למצלמה ומשוחח עם הבמאים, הוא מתבטא בגילוי לב של ממש. "הרגשתי שאני לא רוצה לקום בבוקר, הרגשתי שאני לא רוצה להגיע למטה, כי ידעתי שזה לא משה כחלון האמיתי... את יושבת עם 100 איש ומרגישה לבד, שיש עלייך אחריות, המשקל הזה של המיליונים שעפים באוויר והציפיות של האנשים, זה קשה, זה מוות. ההתמודדות הזאת היא מוות". אלה לא פליטות פה: אלה משפטים שהוא חוזר על כל אחד מהם פעמיים לפחות, לא עניין של מה בכך בשביל אדם שמקצועו מחייב אותו להבין את משמעותו של ציטוט. אפשר לראות כל אלו באמצעות ההתמקדות של יוצרי הסרט בפניהם של כחלון וגבאי ובעיניהם, כי שם אי אפשר לשקר. זה כמעט מהפנט.

      המועמד משה כחלון (יח"צ , באדיבות yes)
      כחלון וחורב. מתוך "המועמד" (צילום באדיבות yes)

      וכך מתפוררת לה לא רק נפשו של המתמודד, אלא גם יכולותיו לעמוד כנד העקרונות של השיטה. הוא מביא את ליאור חורב, ומצהיר כי יעשה ויאמר כל מה שחורב יגיד לו בקמפיין. לכן הוא מסרב לתקוף את הליכוד. המטה שלו מוקלט מתפלפל על הרשימה לכנסת כאילו היא הייתה אוסף קישוטים ותו לא ("דרוזי יביא מנדטים? אתיופי זה אמירה"). הצבע חוזר ללחיים, והמנדטים לעמודת הסקרים. האם כחלון מרגיש יותר טוב במצב הצבירה המנוון הזה? זו מסקנה עצובה. סופו של הסרט מכיל קצת משתי העמדות: זה נאום משופשף עם כל מילות הקוד שנראות מקילומטרים, אבל יש בו עוד רעב. בשוט האחרון אנחנו רואים את כחלון מצדו השני כשגבו אלינו, עד שהוא מסתובב בשניה האחרונה. איננו יודעים עד הסוף באיזה צד הוא בחר - האידיאליסט או הפרגמטיסט, הנלהב או הכבוי.

      "המועמד" עשה לכחלון שירות גרוע אם הפוליטיקאי המשופשף חשב שהוא ייצא מנהל מושלם במיטבו, ובמקום יצא אדם אכול חרדות, אבל הוא עשה לו שירות מצוין כשגילה שהוא בן אדם פגיע מאוד. אנחנו צריכים אנשים עם חולשות במוקדי הכוח, שיודעים מה זה להפסיד, שיודעים שהמרוץ הזה הוא מוות.

      המועמד משה כחלון (יח"צ , באדיבות yes)
      מתוך "המועמד" (צילום באדיבות yes)