הקיץ נחשב לתקופה בה מגיעים לקולנוע סרטים קלילים שמשכיחים את כל צרות היומיום. אך בסוף השבוע האחרון, עלה בארץ וברחבי העולם "סיקאריו: הנקמה", הפרק השני בסדרת המותחנים המחוספסים והמדכדכים, המתרחשים במקום הכי חם בגיהנום: הגבול שבין ארצות הברית ומקסיקו.
צפייה בסרט, אם כך, אינה חוויה אסקפיסטית אלא להפך: התסריט שלו מהדהד את הסוגיות הכי קשות שעולות לכותרות בעת האחרונה: ההגירה הלא חוקית, שלטון הפחד של קרטלי הסמים במקסיקו והמלחמה בטרור והשאלות המוסריות שעולות בעקבות כל אלה.
הסוגיות הללו מצטלבות כבר במערכה הראשונה של הסרט, העוקבת אחר קבוצה של מסתננים החודרים לשטחי ארצות הברית משטחי מקסיקו. רובם מהגרי עבודה, אך עולה חשד כי הסתתרו בהם טרוריסטים בדרכם לביצוע פיגוע רצחני. די בכך כדי שמשרד ההגנה האמריקאי יחליט להוריד את הכפפות, והוא מעניק לגיבור סדרת הסרטים, הסוכן המיוחד ג'וש ברולין, אשראי בלתי מוגבל: עשה כל מה שצריך כדי להילחם בהגירה הלא חוקית ובקרטלים שמנצלים אותה למטרותיהם הנלוזות.
משום מה, מחליטים ברשויות האמריקאיות לשחזר את תוכנית הפעולה שכבר הכשילה אותם בעירק, וליצור מעין מלחמת אזרחים בין הקרטלים המקסיקאים. לשם כך, פונה הגיבור לחברו משכבר הימים, שגם אותו פגשנו בסרט הקודם - עורך הדין בגילומו של בניסיו דל טורו, שברוני הסמים רצחו את משפחתו והוא במסע צלב נגדם. על כתפיו מוטל לחטוף את בתו של אחת מהם כדי לחולל מהומת אלוהים.
כמו תוכנית אורנים הישראלית, שעל הנייר מצאה פתרון מושלם לעשיית סדר בלבנון אך בפועל השתבשה לחלוטין, כך גם הקנוניה בסרט זה. לא רק שהיא חושפת את הממשל האמריקאי כמי שחסר כל עכבות מוסריות, אלא שאין בה הרבה תועלת. לפיכך, ככל ש"סיקאריו: הנקמה" הולך ומתקדם, הוא נהיה יותר ויותר אלים וקודר - עוד יותר אפילו מן הפרק הקודם, בו הטיחו בנו כי העולם כיום אינו אלא "ממלכת הזאבים".
אותו "סיקאריו" מ-2015 הצליח לרשום הישג נדיר בימינו ולרקוד על כל החתונות: גם נבחר לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, גם היה מועמד לאוסקרים, גם קיבל ביקורות מעולות וגם שבר קופות. פרק ההמשך, אם כך, נדרש לעמוד ברף גבוה, ולעשות זאת עם הרכב של מחליפים: אמילי בלאנט, שכיכבה בפרק הקודם, נטשה את הספינה; הבמאי שלו, דניס וילנב, עסוק מדי בפרויקטים גדולים יותר, למשל עיבוד מחודש ל"חולית", והעביר את השרביט לאיטלקי אלמוני למדי בשם סטפנו סולימה; ואפילו בגזרת הפסקול נרשמו חילופים, ובנסיבות טרגיות: האיסלנדי הנהדר יוהן יוהנסון, שהלחין את הסרט הראשון, מת בשל מנת יתר, כך שהפעם בת עמו הילדור גונאדוטיר אחראית לצלילים.
בין המצטרפות החדשות אפשר למנות גם את השחקנית הוותיקה והמוערכת קתרין קינר, המגלמת קודקוד אמריקאי מניפולטיבי וחסר מעצורים במיוחד, ומנגד איזבלה מונר, בת 16 בלבד, שמגלמת את הילדה המקסיקאית החטופה. זו אחת מהופעותיה הקולנועיות הראשונות, אך היא מתמודדת עם המשימה בעוצמה וביטחון.
בזכות כל אלה, "סיקאריו: הנקמה" הוא מאותם סרטי המשך בהם מה שיש בולט יותר ממי שאין. ההערה היחידה לגנותו היא כמות שערורייתית של חורים בעלילה, שהולכת ומתגברת במערכה האחרונה, בה נראה כי התסריט מתעניין רק בדבר אחד - הכנת הקרקע לפרק הבא בסדרת הסרטים.
אך מלבד זאת, ניתן לומר כי הסרט עשוי לעילא ולעילא, ומצליח לקחת את הסוגיות האקטואליות והטעונות ביותר ולהביא אותן אל הבד באופן קוהרנטי, מותח וסוחף. הצפייה בו אינה משעממת לרגע. סטפנו סולימה, שעד כה היה מוכר בעיקר בזכות עבודה על סדרות טלוויזיה איטלקיות, עושה כאן קפיצה היישר לצמרת הליגה של הגדולים, ואין ספק שבקרוב נראה אותו מביים עוד שוברי קופות הוליוודיים. הצלילים של גונאדוטיר משתלבים היטב בדימויים, מעצימים את הדרמה ומספקים אפקט מחשמל. ברולין, אותו אפשר לראות כעת גם ב"דדפול 2" וב"הנוקמים: מלחמת האינסוף", משלים בשקט את הפיכתו לאחד השחקנים האמריקאים הבולטים של דורו, וגם דל טורו ושאר בעלי המלאכה שבצדו עושים עבודה מעולה.
שם נוסף שחייבים להזכיר הוא כמובן של טיילור שרידן, מי שגם כתב את הפרק הקודם בסדרה, וכבמאי-תסריטאי עומד מאחורי "רוחות קרות", שהיה כאן להיט גדול בשנה שעברה, והסדרה הטרייה "ילוסטון". סליחה על חילול הקודש, אבל אפשר לומר כבר כי בכל העבודות הללו, הוא מיצב את עצמו כמעין יורש של קלינט איסטווד: יוצר אמריקאי של מערבונים מודרניים וקשוחים, מורכבים מבחינה רגשית, אתית ופוליטית.
אך כמובן שאיסטווד נהנה משיא זוהרו בימים שהיה קל הרבה יותר לעשות סרטים שכאלה. שרידן, לעומתו, חי בעידן של ציוצים צדקניים, כותרות מתלהמות ושטחית וכדומה. כיאה לזאת, לא מעט כלי תקשורת באמריקה מיהרו להפוך את סרטו ל"רוזאן" החדש, להשליך אותו למשבצות למיניהן ולהגדירו כיצירה המביאה לידי ביטוי את הערכים של טראמפ וכיוצא בכך.
אך כמו במקרה של איסטווד, גם כאן התמונה לא כל כך פשוטה ופשטנית: "סיקאריו: הנקמה" אינו פרו-טראמפ, רפובליקאי או פטריוטי, אך גם לא ההפך מכך. כמו האמת עצמה, גם הוא נמצא איפשהו באמצע. הסרט אמנם מצביע בתחילתו על כך שיש סכנה טרוריסטית בהגירה, אך מאוחר יותר מראה את הצד השני של המטבע - תרתי משמע, כיוון שבסופו של דבר, התסריט כאן קובע כי משני הצדדים של הגבול, הערך היחיד שקובע הוא הכסף והשטרות שעוברים מיד ליד.
כמו כן, לאורך הדרך מקביל הסרט בין ההתנהלות של הממשל האמריקאי במזרח התיכון ובמקסיקו, ומכיוון שהאחת יהירה, כוחנית וכושלת - כך גם השנייה. הוא מנסה לחשוף את גודל הטרגדיה המקסיקאית ומדבר על הסיבות הכלכליות-חברתיות שמאחוריה, וגם מראה שאת השלטון בארצות הברית כל זה מעניין כשלג דאשתקד. לאור כל זה, נראה לי כי מי שנחפז לקטלג ולבטל אותו סובל מיד קלה מדי על ההדק, בדיוק כמו אותם פוליטיקאים נגדם הוא יוצא.
דבר אחד בטוח: המציאות לא נחמדה במיוחד וגם אינה שחור ולבן, ו"סיקאריו: הנקמה" מעז לפעול בשטח האפור הזה כדי לתאר אותה בשיא הברוטליות ואובדן צלם האנוש שבה. למרבה הצער, סביר להניח כי בשנה הקרובה היא תספק לו עוד הרבה חומרים נפיצים, אפלים ומדממים לטפל בהם בפרק הבא.
