פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרוב מבוכה, הסרט על רוג'ר ווטרס עוד יגרום לכם לתמוך ב-BDS

      ההתנגדות לחרם על ישראל, שניתן בהחלט להבין ולייצג אותה, זכאית למניפסטים יותר רציניים מאשר הסרט "הלוואי שלא היית כאן" (HOT8). מדובר בדוקו מקושקש ומופרך, שמנסה בכל מחיר - תמוה ככל שיהיה - להוכיח שרוג'ר ווטרס אנטישמי

      רוג'ר ווטרס הלוואי שלא היית כאן (יח"צ , באדיבות HOT8)
      רוג'ר ווטרס. מתוך הסרט (באדיבות HOT8)

      המעורבות הפוליטית של רוג'ר ווטרס, ותמיכתו המוצהרת בתנועת ה-BDS ובחרם תרבותי על מדינת ישראל, בוודאי לא סייעו ליחסי הציבור המקומיים שלו כאן. אלה מאיתנו שמוכנים לסלוח על אמירה אחת בשם מורשת אמנותית ארוכה ומכובדת, נאלצו גם הם ברובם להרים ידיים לאחר שהקרקס המעופף והמעייף של ווטרס מתעקש לחזור לכאן בכל קיץ עם הנץ השמועות על אמני חו"ל שיגיעו להופעות או שיבטלו. צדקו החברים של נטאשה כששרו שהפינק פלויד כבר לא יופיעו על החומה בירושלים. בחיי, אולי זה לטובה.

      אבל העיתונאי/סופר/במאי היהודי קנדי איאן הלפרין מאוד נסער מווטרס, עד כדי כך שעשה עליו סרט תיעודי: "הלוואי שלא היית כאן" (HOT8, באנגלית משחק המילים הזה כמובן נשמע יותר טוב) - שמתיימר לחשוף את האמת ולהוכיח שהביקורת של ווטרס על ישראל היא לא פחות מאשר אנטישמיות לשמה. באחד מסיבובי ההופעות של אגדת הרוק, הלפרין אפילו הקרין את הסרט בכל מקום שבו ווטרס הופיע באותו ערב.

      אלא שהדוקו הזה פשוט מופרך: זה מונטאז' שקושר בין ווטרס לבין עליית האנטישמיות באירופה, האיסלאם הקיצוני, אירועי שרלוטסוויל, מל גיבסון וקניה ווסט, וכורך אותם יחד איכשהו בעבותות של אהבה. ווטרס מסומן משום מה כגורם מחולל ומכריע בתופעות האלו, בתור אחד האמנים הרווחיים בהיסטוריה. האמת היא שווטרס עצמו - שלא מתראיין לסרט אבל ראיונות עמו מוצגים כאן - תופס בהערכה נדיבה אולי כמחצית מהסרט. רוב שאר הזמן זה הצפת חרדות. הרבה יותר מאשר דוקו, זה למעשה משחק שתיה: אפשר להרים לחיים כל פעם שמזכירים שישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור. שתייני הנאומים של נתניהו יחווירו לעומת מה שילך פה.

      רוג'ר ווטרס הלוואי שלא היית כאן (יח"צ , באדיבות HOT8)
      רוג'ר ווטרס. מתוך הסרט (באדיבות HOT8)

      בדרך פוגש הלפרין אנשים מרשימים יותר - פרופ' דן מכמן, טוני בלייר - ומרשימים הרבה פחות כמו למשל פסיכולוגית המספקת ניתוח מקושקש לפיו בגלל שאביו של ווטרס נהרג על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה (!) הוא מזדהה עם התוקפן ולא עם הקורבן (!!) כדי להוכיח לעצמו שאביו לא מת לשווא (!!!). בדרך הוא מראיין גם אנשים שתפקידם בטיעון תמוה לחלוטין. לחלק מהם הלפרין מציג שאלות שרומזות על התשובה שצריכה להתקבל: "האם לדעתך זה אנטישמי?" (כן) או "האם יש תוקף לאמירה שישראל היא מדינת אפרטהייד?" (לא) וכן הלאה.

      ברם, "הלוואי שלא היית כאן" מציע פרשנות שטחית להחריד של המתרחש: הוא אינו מתמודד עם ווטרס האיש - לא סוקר את הקריירה שלו או את המשמעות שהייתה לפוליטיקה בה או תהיות על התפקיד הפוליטי של האמן המודרני, סוגיות קריטיות לבירור כדי להבין את האובססיה של ווטרס עם ישראל - וגם לא באמת מתמודד עם הביקורת שלו על ישראל.

      הסרט יגיד ש-(א) הביקורת של ווטרס מתייחס רק לישראל ולא לארצות מסביב, ולפיכך היא אנטי-ישראלית; (ב) אנטי-ישראליות היא בהכרח אנטישמיות ו-(ג) אנשים מחוץ לישראל לא מבינים שום דבר על המורכבות של מה שקורה פה. מסעיפים א' וב' נובע שווטרס אנטישמי, ומסעיף ג' שהביקורת שלו לא תקפה מבחינה טכנית - אף אחד מהסעיפים לא מתמודד עם ההאשמות של ווטרס כלפי ישראל, אלא רק עם הטוען. מלבד ההתגאות בדמוקרטיה הישראלית, הסרט לא מתייחס בכלל למורכבות המתוארת, למשמעויות של הסכסוך, ואפילו לא צולל לסכנות ולחסרונות של החרם כשיטת מאבק פוליטי. התשובות שהוא כן מציע הן לא יותר מאשר אוסף של סיסמאות או דמגוגיות של הווארד שטרן ("לאן אתה רוצה שהיהודים יחזרו? למחנות הריכוז?"). שוב ושוב מסתבך הסרט בנימוקי-נגד שאינם מחמיאים לעמדתו, בלשון המעטה. דברים שמסתכמים במה שקורה בסוריה הם כתב הגנה מאוד מחורר ורשלני בפני טענות ה-BDS, וספק אם הוא ישכנע מישהו מלבד המשוכנעים.

      מבלי להיכנס לעומק הפוליטיקה של הסכסוך, החרם על ישראל הוא לכשעצמו נקודה כאובה עבור הישראלים חובבי המוזיקה וכמובן גם עבור אחרים. אלא שההתנגדות לחרם, שניתן בהחלט להבין ולייצג אותה, זכאית למניפסטים יותר רציניים. לו נותר בעולם עוד אדם אינטליגנטי שלא גיבש דעה על הסכסוך, והיה צופה רק בסרט הזה - הוא היה כל כך נבוך מהטיעונים בעד ישראל ונגד רוג'ר ווטרס, שהוא כבר היה בוחר בצד של ה-BDS.