בסוף חודש מאי האחרון פרסם אגדת הכדורסל קארים עבדול ג'באר מאמר בגארדיאן, שהתייחס לאירוע שהסעיר את קהילת ה-NBA: סטרלינג בראון, שחקן המילווקי באקס, נעצר באלימות והותקף בטייזר מבלי ששום דבר בתוך הסיטואציה - תשאול פשוט על עבירת חנייה (!) - יצדיק כזאת אלימות. עבדול ג'באר התייחס במאמר להצטברות מקרים של שיטור-יתר נגד שחורים שכבר הצליחו לטפס בסולם החברתי האמריקאי והצליחו לצאת משכונות המצוקה. הוא טען כי מעבר לרע המובן מאליו באלימות משטרתית, הדבר החמור באמת הוא שמדובר בפגיעה בעצם החלום האמריקני, לפיו אם תעבוד קשה ותתאמץ תצליח לזכות במעמד מכובד בחברה ללא קשר לדת, מגדר או צבע עור. אם גם ספורטאי שהצליח לאחר שנים של עבודה קשה לקבל הזדמנות בליגה הטובה בעולם נגד כל הסיכויים, אם גם איש כזה לא יכול להימלט מביטויים גזעניים אלימים - טען עבדול ג'באר - מה יגידו הילדים ששואפים להיות כמוהו?
החלומות של הנערים המצולמים ב"שחורות" - סרטו החזק של דני טנא על שכונות המצוקה האתיופיות בישראל ששודר אמש (רביעי) בכאן 11 - כבר מתים, כך הם אומרים בעצמם. פעם הם רצו להיות טייסים או רופאים, היום רק רוצים עבודה מכובדת ודירה שיוכלו להרשות לעצמם, בתקווה שלילדים שלהם כבר יהיה יותר פשוט. נדגיש: אלו נערים בני עשרים המרגישים שעתידם מאחוריהם.
הסרט עוקב אחרי כמה דמויות, שלכולן סיפורים מסמרי שיער ומעוררי זעם על אלימות משטרתית קשה, לא מידתית וללא סיבה ממשית. גיבור הסרט הוא טביבו, צעיר בן 20 מנתניה שלא למד מכיתה ח', נכנס ויצא מבתי כלא על עבירות אלימות קשות, ונלחם תוך כדי הצילומים כדי להתגייס לצה"ל - משימה לא פשוטה לבעלי תיקים פליליים, שחסומה עבור לא מעט מחבריו. טביבו הוא הסיפור היפה - הוא חכם ומודע, משקם את עצמו וחונך בני נוער אחרים, הוא זה שהצליח לצאת מהמעגל.
הרבה מהחברים שלו לא הצליחו, והסיפורים של רבים מהם - כלומר נערים אתיופים, מעט הנשים המרואיינות בסרט הן מבוגרות ולא מרואיינת בו אף נערה אתיופית - דומים: לא לומדים מאז חטיבת הביניים, השעמום והיעדר הדרכה מובילים לאלימות ולסמים, היתקלויות עם המשטרה אף פעם לא נגמרות טוב, והאופק לא קיים - כולם חסומים מגיוס ומכל עתיד אחר. "20 שנה אני הולך על הפס הזה, משם לפה, מפה לשם ובחזרה", מתאר מרואיין אחד את גבולות הגזרה הממשיים והסימבוליים של חייו. החלומות בכיסים מתעייפים מהחושך, שר פעם אביב גדג'.
לא פחות מהבעיה החברתית, הסרט מחפש שוב ושוב מודלים חיוביים מסביב לנוער הזה. כמה דמויות אחרות בסרט חדורות תחושת שליחות להיות המודל הזה: מורה בקריית מלאכי, מאמן כדורגל, הקצין שחונך את טביבו - כולם מפוכחים וכולם מתעקשים להמשיך נגד כל הסיכויים לעזור, להנהיג ולהיות שם. הם יודעים היטב: אם לא הם, אף אחד אחר לא היה עומד שם במקומם.
הסרט של טנא עוצמתי מאוד ועשוי היטב, ומאיר זרקור על אחת הפינות היותר מודחקות במציאות הישראלית. בזכות השיחה בגובה העיניים, הכבוד למרואיינים והיכולת להציג את הסוגיה על שלל פניה, הוא בדיוק מה שהשידור הציבורי צריך להציג. המצב ש"שחורות" מתאר צריך להיות מוגדר כמצב חירום לאומי, הוא מציג קרע הולך וגדל באמון בין הצעירים האתיופים ובין המערכות שאמורות לעזור להם, להגן עליהם ולחנך אותם. בעיקר בגלל החיים הנהרסים לנגד עינינו, אבל גם כי אם ישראל לא מסוגלת לאפשר לאזרחים שלה אפילו לחלום, החברה שלנו פשטה את הרגל.
צפו ב"שחורות" במלואו בערוץ היוטיוב של כאן 11