נהוג לומר כי אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, אבל לפעמים האמת דווקא הפוכה. כך למשל במקרה של סרט הדוקו הטרי "אתה מת רק פעמיים", שישודר הערב (רביעי 23.1 ב-21:00) ב-yes דוקו, לאחר שהוקרן בהצלחה על מסכי הקולנוע בישראל. סיפור שכל יוצר היה חולם עליו, שניתן להמשיל אותו לאגוזי ענק, התגלגל בו למלתעותיהם של שניים מן היוצרים התיעודיים הבולטים במדינה - יאיר לב ("הוגו") ודוד דרעי ("סלאח, פה זה לא ארץ ישראל").
הסיפור הזה מתחיל ביום בו אמו של יאיר לב מקבלת הודעה על ירושה לא צפויה שאמורה להגיע אליה מאירופה, ממשיך בחשיפה המאיימת לערער לא רק את השלל שהיא עומדת לקבל, אלא גם את כל מה שידעה וחשבה על ההיסטוריה של משפחתה - ולמעשה לא מסתיים אף פעם, כי גם בסופו של הסרט, רבים הם סימני שאלה.
כל זה נובע מגילוי מטריד אודות סבו המנוח של הבמאי: מתברר כי באירופה, התהלך לו כפיל מושלם שלו. היה להם אותו שם, אותו תאריך לידה ואותו מספר זהות - אז מי מהם הוא המתחזה, ולמה עשה זאת? המסע בעקבות התשובות לכך ייקח את לב ודרעי לארכיונים של הקהילה היהודית באוסטריה, לדירות מסתור ברחבי אירופה, למפגשים טעונים עם צאצאיהם של נאצים ולסדרה ארוכה של טוויסטים, שהופכים את "אתה מת רק פעמיים" להתגשמות הקלישאות "המציאות עולה על כל דמיון" ו"יש סיפורים אמיתיים שאף תסריטאי לא היה מעז להמציא".
שגיאה מקובלת היא לחשוב, שסיפור טוב מוליד בהכרח סרט דוקו טוב, וכל מה שהבמאי צריך לעשות זה לתת למציאות לדבר. זו כמובן שטות גמורה. בכל מצב, יוצרים צריכים להשכיל לזהות איפה חוזקת חומרי הגלם שברשותם, ולדעת כיצד להביא אותם אל הבד. במקרה זה, שני היוצרים יודעים זאת היטב, ורק בזכות כך, "אתה מת רק פעמיים" מותח להפליא, אינטנסיבי ואינטימי, כולל שורה ארוכה של סצינות עוצמתית ומצליח להותיר את הצופה מרותק ולהוציא אותו מסופק. לא פלא אם כך שקטף את פרס הקהל בפסטיבל דוקאביב אחרון, בו נערכה בכורתו המקומית, ושהוא מועמד גם לפרס אופיר בקטגורייה התיעודית.
קשה להרחיב יותר מדי על הסרט בלי לקלקל מעט בחוויית הצפייה, בה הגילויים מתחילים כבר בדקות הראשונות, ומשנים את הפרספקטיבה שלנו פעם אחר פעם: לאורך הדרך, עולות לפחות שלוש-ארבע תיאוריות שונות לחלוטין, כל אחת מהן מרחיקת לכת כשלעצמה, על האמת מאחורי כפילות הזהויות. דבר אחד שאפשר לומר, הוא כי כיאה לשמו, ב"אתה מת רק פעמיים" תמיד יש שני רבדים לפחות.
ברמה אחת שלו, מעלה הסרט תהיות נקודתיות ביותר, הקשורות לסיפורם הספציפי של הסבא וכפילו או למצבה של יהדות אוסטריה בתקופות מסוימות. אך בשכבה השנייה והמשמעותית יותר, עולות בו תובנות אוניברסליות ועל-זמניות: למשל, ההקרבה שבני אדם מוכנים לעשות למען חבריהם הטובים או האהובים שלהם. באחת הסצינות הטובות בסרט, אומרת אחת הדמויות - "כמה שהאהבה חזקה, ואיזה מזל שהיא כך". משפט יפה, שכמובן לא קשור בהכרח דווקא לזיכרון השואה.
אם אפשר להיות קטנוני, בכל זאת ניכרת כאן בעיה מובנת אחת: לב, המשמש כאן למעשה לא רק כבמאי אלא גם כבלש חוקר ברחבי אוסטריה, אינו דובר גרמנית, וניכר לפעמים שהדבר מונע ממנו למצות עד תום את הדיאלוג שלו עם בני שיחו. אך גם כך, הוא משכיל לגלות איזו מידה של הדחקה היתה אצל מרבית בני הדור השני בחברה האוסטרית, שלא ידעו על מעשי סביהם בעיקר מפני שלא רצו לדעת.
מנגד, לפחות אצל אחד מהם, נכדו של איש SS שמעלליו מתבררים כרלוונטיים לפיצוח התעלומה, מתגלה גם נכונות מעוררת השראה להכיר בעבר, לחקור אותו, לחיות עמו ולהעביר את המסר הלאה, לדורות הבאים. בינו לחברו הישראלי החדש יש כימיה שמתפתחת לדיאלוג כנה ולחברות אמת, המבוססת על פתיחות מוחלטת.
מבחינת השניים, מה שהם עושים הוא לא רק בשבילם, אלא קודם כל למען הדורות הבאים - ילדיהם, עליהם הם מדברים בסרט לא פעם (אנחנו אפילו לומדים כי בנו של לב אוהד ארסנל, וזו כמובן עוד נקודה לזכותו). אך לאור ההתפתחויות האחרונות, לא בטוח כמה מן הירושה הרוחנית הזו יכולה לעבור הלאה.
הרי כלל לא בטוח שלפי החוקים החדשים, קלוד לנצמן יכול היה לצלם כיום על האדמות הפולניות את "שואה", וכיוון שיצירות כמו "אתה מת רק פעמיים" הולכות ברוחו שוחרת האמת, אין לדעת מה יעלה בגורלן.
הגוש הפופוליסטי והלאומני שנוצר במזרח-מרכז אירופה כולל לא רק את פולין, הונגריה וכדומה, אלא גם את אוסטריה, שהעבר שלה עומד בלבו של הסרט, ולאור יישור הקו של הממסד הישראלי עם מאמציהן של מדינות אלה לשכתב את ההיסטוריה, מי יודע אם איזה מקום יהיה בעתיד הקרוב ליצירות דוקו המבוססות על השלמה עם האמת ולא על צורות שונות של הכחשה. שתי משפחות נולדות מחדש ב"אתה מת רק פעמיים" כדי שלצאצאים שלהן יהיו חיים טובים יותר, אבל חוקי השואה החדשים עלולים לקבור את כל מה שהולידו.
