הכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי" היא עניין שבשגרה בסרטים הוליוודיים, אבל בדרך כלל צצה בדרמות היסטוריות, ביוגרפיות קולנועיות וכיוצא בכך, ולא בקומדיות פרועות. "תופסת", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע, הוא דוגמה נדירה למהתלה שהבסיס שלה הוא מאמר בעיתון - כתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג'ורנל ב-2013, וסיפרה על קבוצת חברים, שכבר 28 שנה, וגם בבגרותה, מקפידה להתכנס מדי שנה ולהשתעשע במשחק הילדים שבשמו נקרא הסרט.
מובן שהגרסה הקולנועית של המאמר עושה דרמטיזציה קלה לסיפור הזה, ומתארת מה קורה כשנודע לחברים כי אחד מהם, השחקן המצטיין שמעולם לא הניח לאיש לתפוס אותו, מתכוון לפרוש מן המשחק אחרי כל השנים האלה ולהפר את הברית. הם יוצאים בעקבותיו, מלווים בעיתונאית הנחושה להכין כתבה על הפרשה המוזרה הזו, ומשמשת כנקודת מבט חיצונית המאפשרת לצופים להציץ גם כן לתוך עולמם של הגיבורים. זה טריק תסריטאי יפה, אך למרבה הצער, בכך תמות ההברקות של "תופסת", ואפשר להבין מדוע זכה לקבלת פנים פושרת באמריקה, כשיצא שם לפני כחודש.
את חברי הילדות מגלמים קאדר מכובד ביותר של שחקנים, ובו ג'ון האם, ג'רמי רנר, אד הלמס, חניבעל בורס וג'ייק ג'ונסון. הצרה היא, שהם אמורים לשחק חברים המכירים כבר עשרות שנים, אך נראים כמי שלראשונה מבלים באותו חדר, ואין ביניהם שום כימיה או קרבה. כמה מהם אף נראים בשכבות גיל שונות. בעיה נוספת: לא בטוח שהאם ורנר, עם נוכחותם המחוספסת והלא נעימה במיוחד, הם ליהוק הולם לקומדיה קלילה נוספת.
הסרט מתאר עולם גברי ורוב הדמויות המרכזיות בו כאלה, אך פה ושם הוא גם מואיל לפנות את הבמה לקומיקאיות. למשל, ראשידה ג'ונס המגלמת אהובה מן העבר של שניים מהחברים, או איילה פישר, המשחקת את רעייתו של אחד מהם, ואחראית לרוב הבדיחות המוצלחות ב"תופסת". למרבה הצער, אין בו הרבה כאלה. קצב ההלצות המוצלחות פר דקה רחוק מלהשביע רצון, ומרבית הזמן, האווירה מנומנמת והוא פשוט משעמם.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, ייתכן והסרט סובל מבעיה מובנית - היותו מבוסס על סיפור אמיתי, בסיס עלילתי שלא בהכרח משרת קומדיות, הזקוקות לגרעין קצת יותר אבסורדי ומופרך. המעשה בחברים המשתעשעים יחדיו במשחק תופסת גם בהיותם אנשי משפחה מעונבים הרי לא באמת מספיק מיוחד ומעניין - מה ההבדל בינם לכל האנשים שאנחנו מכירים במציאות, שהחברות ביניהם מבוססת על משחק כדורגל שבועי, או על השתעשעות משותפת בפנטזי ליג, משחקי וידיאו וכדומה?
ברור כמובן שהסיפור על התופסת הוא בסך הכל אמצעי לעסוק בנושאים החביבים על הקומדיה האמריקאית העכשווית: גברים שמסרבים להתבגר, וממשיכים לחיות את הילדות שלהם לעד. אך אחרי שראינו את סדרת סרטי "טד", שטיפלה בנושא הזה דרך סיפור על גבר שחברו הטוב היה ונותר הדובי שלו, התסריט של "תופסת" נראה סתמי למדי. אולי עדיף שקומדיות יהיו מבוססות על דמיון חופשי, ולא על סיפור אמיתי.
