פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דרייק, פלורנס והמכונה, קניה ווסט, הגורילאז: סטרימינג הרג את כוכב האלבומים

      חציה הראשון של 2018 מהווה שפל בכל הנוגע לאלבומים, העם כבר מזמן עבר לשירים בודדים. בכל זאת בחודש האחרון יצאו כמה אלבומים הדורשים את תשומת לבכם, בהם של דרייק, הגורילאז, פלורנס אנד דה מאשין, כריסטינה אגילרה, קניה ווסט, וגם גרסאות מיוחדות של אלבומים אגדיים

      אילוסטרציה אלבומים 2018 (מערכת וואלה! NEWS , דורון שיינר)
      מוציאים אלבומים בשנה נוראית לאלבומים

      זה לא סוד שפורמט האלבום, שכיכב במאה השנים האחרונות בהתחלה על גבי תקליטים ואחר-כך על גבי קלטות ודיסקים, דועך בעידן הסטרימינג. לא צריך להתאמץ ולנסות לנתח למה. בעידן הפלייליסטים והאלגוריתמים שבוחרים לך את השיר הבא, המקום של האזנה ליצירה קונספטואלית של אמן אחד, נעלם. מכאן זה לא מפתיע ש-2018 היא שנה נוראית לאלבומים. כאלה ממעטים לצאת, ואלו שכבר יוצאים זוכים למעט מאוד תשומת לב. בחצי השנה הראשונה של 2018 אמנים גדולים כמעט לא הוציאו אלבומים, ואלו שהוציאו (ג'יי זי וביונסה, קיילי מינוג, ג'סטין טימברלייק, ארקטיק מאנקיז), מיעטו למכור או להתנגן בסטרימינג.

      בתעשיית המוזיקה לא זוכרים תקופה כל כך יבשה לתחום האלבומים. ששת החודשים האחרונים היו כל כך נוראיים, עד שהאלבום היחידי שבכל זאת הצליח למכור משהו, הוא בכלל פסקול - זה של "האמן הגדול מכולם".

      למרות כל זה, ישנם אמנים שבכל זאת ממשיכים להוציא אלבומים. אמנם לא באותה תדירות שהתרגלנו אליה בעבר, אבל עדיין, הם כאן. יוצאים בסטרים, יוצאים בפורמטים פיזיים, כאילו שום דבר לא קרה. לא רק זה. אחרי שמתחילת השנה זכינו רק לטפטוף של אלבומים, החודש אנחנו זוכים ממש למבול של הוצאות. אז נכון, זה תחום ששייך בעיקר לאמנים ותיקים, כאלה שבסביבה כבר הרבה זמן. אלו פונים לקהל המבוגר יותר, שעדיין מחפש לצרוך את המוזיקה שלו בצורה שאליה התרגל בעבר. אז נכון, לא רק הזקנים מוציאים אלבומים, גם החבר'ה העדכניים בעניין. אמנם פחות ופחות, אבל גם אלו מנסים. בכל מקרה, אלו האלבומים הבולטים שראו אור בשבועות האחרונים.

      כריסטינה אגילרה (יח"צ , לוק גילפורד)
      לא ככה היא תצליח. כריסטינה אגילרה (צילום: לוק גילפורד)

      Drake - Scorpion

      האלבום המדובר של הקיץ הוא האלבום החמישי של דרייק, "Scorpion". למרות שבינתיים האלבום יצא רק לשירותי הסטרימינג, דרייק מתייחס ברצינות לפורמט האלבום. הוא חילק אותו לשניים, כמו התקליטים של פעם - עם A Side שכולל 12 קטעים ו-B Side שכולל עוד 13 קטעים. כמובן שאין לחלוקה הזאת שום משמעות בעידן הדיגיטלי, אבל נזרום עם דרייק. החלוקה לא לגמרי ברורה. אין ממש הבדלים בסגנון הקטעים בין החלקים, כשכולם כוללים את הסגנון הרגיל של הסול/ראפ של דרייק. השיא, כמובן, נמצא בסינגלים - "God's Plan" שמופיע בצד א' ו-"Nice for What" שמככב בצד ב'. השוס, כנראה, הוא הסינגל החדש והמצוין "Don't Matter to Me", שב-featuring שלו מככב לא אחר ממייקל ג'קסון, ששר את הפזמון. ההקלטה של ג'קסון היא מתוך סשן הקלטות אבוד של המלך, מ-1983. דרייק כל כך גדול היום, עד שנראה שהוא מחזיר את ג'קסון למקום הראשון במצעדים. מדהים.

      Florence + The Machine - High as Hope

      פלורנס, קייט בוש של שנות ה-2010, חוזרת עם אלבום חדש, הרביעי שלה. קשה שלא לעוף עם פלורנס והמכונה. בעידן שבו זמרת הרוק כמעט נכחדה לחלוטין, פלורנס וולש היא מהעוגנים האחרונים להישען עליה. מבחינה יצירתית וסגנונית "High as Hope" אמנם לא מביא בשורה חדשה בגזרה של פלורנס, אבל טוב שכך. השירים הם שירי Power-Rock עם רוח אייטיזית מרוממת, סטיבי ניקס סטייל. "Hunger", הסינגל הראשון, שמדבר בצורה מתעתעת על אנורקסיה של בנות נוער, כשל באופן לא מפתיע במצעדים. זה סימן טוב. המצעדים היום הם מקום נורא ושירים כמו "Hunger" טובים מדי בשבילם. באייטיז, אגב, השיר הזה בטח היה להיט היסטרי. לנו נותר ליהנות ממנו כחלק מאלבום. וכש-"Hunger" עובר לקטע הבא באלבום, "South London Forever" האופורי, אנחנו יכולים לרגע להיזכר בעד כמה אלבום, עם רצף השירים שלו, יכול להיות עוצמתי, סוחף, אסקפיסטי.

      Lily Allen - No Shame

      גם לילי אלן, שמבוגרת מפלורנס וולש רק בשנה, חוזרת עם אלבומה הרביעי. בניגוד לוולש, אלן בבעיה. על פניו כשמקשיבים להפקה ולסגנון המוזיקה שאלן יוצרת, נראה שהיא מצליחה להישאר רלוונטית. רק על פניו. מה שייחד את אלן - היותה נערה לונדונית פריבילגית שמביטה דרך שיריה על החיים בחריפות ובחוצפה - אבד. אלן היום היא גרושה פלוס שתיים, באמצע שנות השלושים שלה, שגרה באזור בורגני בדרום אנגליה. באלבומה "No Shame" היא לא משכילה לתרגם את הסטטוס הנוכחי שלה לשירים מעניינים, כמו שהצליחה לעשות בצורה כל כך מופלאה בשני אלבומיה הראשונים. מה שכן, ההפקות היפות, טעונות הרגאיי, דאבסטפ, אלקטרופופ ודאנסהול, מראים שייתכן כי הרלוונטיות של אלן עדיין מתחבאת בה, מחפשת לפרוץ. אולי באלבום הבא.

      Christina Aguilera - Liberation

      שש שנים נדרשו לכריסטינה אגילרה להתאושש מהכישלון של אלבומה השביעי "Lotus", שמכר כלום. היה אפשר לחשוב שבשש השנים האלו אגילרה תעשה חושבים, תנסה להבין למה העובדה שהיא מתאמצת להישמע כמו הכוכבות הצעירות התורניות לא עובד, אבל לא. אגילרה נשארה בשלה עם הפקות הפופ הכל כך שגרתיות האלו, הגנריות, המשעממות. לאגילרה יש קול מדהים, אבל היא חושבת שאנחנו עדיין בשנת 2003. אנחנו לא. יש נערות חדשות בשיכון, ואם אגילרה לא תשכיל להפנים שהיא צריכה להתקדם עם המוזיקה שלה, אז המכירות של "Liberation", שלא יתקרבו אפילו לאלו המביכות של "Lotus" - יבהירו לה את זה.

      Roger Daltrey - As Long As I Have You

      רוג'ר דאלטרי נולד בלונדון בזמן שהנאצים הפציצו אותה, אי שם בשנות ה-40 של המאה הקודמת. 74 שנים אחרי כן ודאלטרי, אם כחלק מלהקת The Who ואם כסולואיסט, עדיין מופיע, עדיין מוציא אלבומים. אם היה אפשר לספור איזה מספר אלבום זה "As Long As I Have You" בקריירה של דאלטרי, היינו עושים זאת. אלא שדאלטרי הוציא כל כך הרבה דברים בחייו, בכל כך הרבה פרויקטים, עד שלדייק זה קשה (הגענו ל-33 אלבומים, אבל אנחנו לא מתחייבים). האלבום החדש הוא שילוב של חומרים מקוריים של דאלטרי ביחד עם חידושים לכל מיני שירים שהוא אוהב. לצדו של דאלטרי מנגן גיטריסט The Who והיוצר העיקרי שלה, פיט טאונסנד, כך שהאלבום הזה הוא כמעט The Who, אבל לא. הסגנון יותר בלוזי, קצת פחות רוקנרולי. דאלטרי נשמע חינני באלבום. קצת ג'ו קוקרי מדי (לא כמחמאה), אבל בסך הכל שומעים שהוא נהנה לאללה ליצור את האלבום ושהרבה רגש מעורב בו. החידוש ל-"Into My Arms" של ניק קייב מקסים, כמו גם השיר הסוגר, "Always Heading Home", בלדה קלטית מהסוג שכבר לא כל כך יוצרים.

      (The Cure - Mixed Up (Remastered

      בסוף האייטיז הקיור נחשבו ללהקה המובילה של המוזיקה האלטרנטיבית. בטח אחרי שהסמיתס התפרקו ו-U2 הפכו למפלצת מיינסטרים. לכן המעריצים שלהם קיבלו קשה את אלבום הרמיקסים שהם הוציאו ב-1990, "Mixed Up". האלבום כלל כל מhני סינגלים של הקיור בגרסאות מועדונים' ועד של שומעים מה שפול אוקנפולד עשה ל-"In Between Days", לא קולטים עד כמה הפרויקט הזה הוא אקצנטרי.

      28 שנים אחרי כן ורוברט סמית', האיש שהוא הקיור, החליט להוציא את הפרויקט הזה שוב וגם לקחת אותו צעד קדימה. "Mixed Up" החדש כולל שלושה דיסקים, הדיסק הראשון הוא רימאסטר לאלבום המקורי, הדיסק השני הוא אסופה של כל מיני גרסאות 12 אינץ' מקוריות מהאייטיז ללהיטים של הלהקה, והדיסק השלישי הוא רמיקסים חדשים שסמית' עשה לקטעים שונים של הלהקה.

      במרחק הזמן קולטים עד כמה "Mixed Up" המקורי היה מבריק ופורץ דרך בתחום האינדי-דאנס. מקרב התוספות, הרמיקסים החדשים של סמית' מרגישים מאולצים, אבל הדיסק השני ממש מרגש. הגרסאות של הקיור משנות ה-80 הן מדהימות. הן מביאות פרשנויות רקידות וסקסיות ללהיטים שלהם והן ממש תענוג. שווה.

      Guns N' Roses - Appetite for Destruction

      Guns N' Roses - Appetite for Destruction

      עוד הוצאה מחודשת היא מהדורה חדשה לאלבום המופת של גאנז נ' רוזס מ-1987, "Appetite for Destruction". האלבום המקורי כלל כולו 12 קטעים, שנמשכו קצת יותר מ-53 דקות, אבל אם תרצו להאזין לכל החומרים מההוצאה החדשה, תצטרכו להקדיש לכך הרבה יותר זמן. הריאישיו יצא בשתי גרסאות. הגרסה הסטנדרטית כוללת ארבעה דיסקים ובלו ריי. יש שם את האלבום הרגיל, ביסיידים, גרסאות אקוסטיות, הופעות קליפים ורימאסטר בדולבי אטמוס.

      גרסת המעריצים, שיצאה בעשרת אלפים עותקים ושנמכרת באלף דולרים באמזון, היא כנראה ההוצאה הכי מטורפת שתעשיית המוזיקה אי פעם הוציאה. ההוצאה מגיעה בקופסת עור, וכוללת, חוץ מהדיסקים, חמישה וינילים, שבעה תקליטוני 7 אינץ', צלב הלוגו של הלהקה מעבודת יד, טבעות, שרשראות, רפליקות של פלאיירים וכרטיסי הופעה של הלהקה מתחילת הדרך, סיכות, חתימות, בנדנות, פוסטרים, דגל, קעקועים זמניים של חברי הלהקה, פסלונים ואת הכל גם בקבצים. נשבעים שבחיים לא ראינו הוצאה מפלצתית כזאת. תהיו בטוחים גם שהיא תימכר עד העותק האחרון.

      קניה ווסט, אלבומי ה-Wyoming Sessions

      בעבר, להוציא אלבום, היה פרויקט לא פשוט. הכתיבה, ההקלטות, ההפקה, המאסטרינג, הסינגלים, העטיפה, היח"צ, ההדפסה וההפצה - כל זה היה תהליך ארוך ומורכב שארך חודשים ולפעמים שנים. לעומת זאת היום, בעידן הדיגיטלי, התהליך כל-כך פשוט עד שאמן יכול להוציא חמישה אלבומים בחמישה שבועות. לא, אנחנו לא מגזימים. קניה ווסט, שנסע לשבועיים לחווה שלו שבוויומינג, הקליט שם סדרה של אלבומים, כל אחד מהם יוצא שבוע אחר שבוע מאז ה-25 במאי. כל האלבומים כוללים שבעה שירים ונמשכים עשרים וקצת דקות. האלבום הראשון היה "Daytona" שקניה הפיק לראפר Pusha T. אז הוא הוציא, בראשון ליוני, את אלבום הסולו "ye", אחריו בא אלבום של קנייה עם קיד קאדי, "Kids See Ghosts". השניים האחרונים הם אלבומים שקניה הפיק והוציא ל-Nas ולטיאנה טיילור. האם זאת הצהרה אמנותית? האם שבירת הגבולות? האם זילות מושג האלבום? כל התשובות נכונות.

      Gorillaz - The Now Now

      שנה אחרי אלבום הקאמבאק "Humanz", הגורילאז ממהרים להוציא עוד אלבום, "The Now Now". הלהקה המצוירת של דיימון אלבארן שומרת על אותו שטיק באלבומם השישי. שירי דיסקו, Fאנק, סול, אלקטרו, דאנס ופופ, שמוגשים דרך הדמויות המאוירות. ההפקות מרשימות, המלודיות מאוד יפות, אבל התחושה היא שכבר שמענו את זה בעבר. די נכון לגבי הכל, לא?

      Various - Now 100

      דיימון אלבארן טוען שהאלבום שלו הוא ה-Now Now, אבל למעשה יש רק "Now" אחד, הלא הוא, או היא, סדרת האוספים הוותיקה "Now That's What I Call Music". הסדרה, שהושקה בבריטניה ב-1983, מגיעה בשעה טובה לפרק ה-100 שלה. מדהים לראות שבעידן הפלייליסטים בספוטיפיי סדרה של אוספי להיטים לא רק שמצליחה לשרוד, אלא גם למכור את המספר המדהים של כמיליון עותקים פיזיים מכל פרק שלה. כמו כל הפרקים של הסדרה, גם פרק 100 כולל שני דיסקים, רק שהפעם רק אחד מהם מוקדש ללהיטים הגדולים של התקופה (שירים של קלווין האריס, דואה ליפה, ג'ורג' עזרא, דיוויד גטה וכאלו) ואילו הדיסק השני מוקדש לקלסיקות מ-35 שנות קיום הסדרה (שירים של בריטני, אואזיס, קיילי, UB40 וכאלו). בנוסף, פרק 1 של הסדרה יוצא שוב על דיסק ותקליט' וספר על אמני הסדרה גם רואה אור. בבריטניה ההוצאה של "Now 100" היא ממש חגיגה והבריטים האופטימיים כבר מדברים על האם ייצא, ביום מן הימים, "Now 200". לנו נראה שלא, אבל אם לשפוט לפי האהבה של בריטים למסורות שלהם, לא היינו פוסלים את האפשרות הזאת לגמרי.