בסוף השבוע הקרוב יעלה לאקרנים "אנתרקס", בכיכובם של אודי פרסי, אורטל בן שושן ורבים אחרים. בתכניו ובסגנונו, זה אחד הסרטים הישראלים המיוחדים של השנים האחרונות (ביקורת עליו תעלה כאן בתחילת השבוע הבא). גם סיפור הפקתו היה מיוחד, סבוך וארוך במיוחד, ולרגל עלייתו, התסריטאית יעל אורון מספרת על הדרך עתירת המכשולים שעברה יחד עם הבמאי.
*********************
בין סוף שנות התשעים לאמצע העשור הקודם, ערך צה"ל ניסוי סודי בשם "עומר 2" על כשבע מאות לוחמים מיחידות מובחרות. המטרה היתה למצוא חיסון לחיידק האנתרקס, המשמש גם נשק ביולוגי. במהלך הניסוי ובשנים שאחריו, חלק מהלוחמים החלו לסבול מתופעות לוואי ומחלות כרוניות - ואף אחד לא מיהר לקחת אחריות.
לא מדובר בתיאוריית קונספירציה מופרכת. הניסוי הזה התרחש במציאות. בשנת 2007 הוא נחשף לראשונה בתקשורת, והלוחמים שהופקרו זכו לספר את סיפורם. אך למרות הסערה שהתעוררה, רוב הציבור כבר לא זוכר זאת מרוב שערוריות ותחקירים שונים ומשונים על שלל מחדלים שהיו במדינה. ואולי זו בכלל הדחקה. רצינו לעשות סרט שלא יישארו אליו אדישים, כי מגיע למי שנשכחו, שיזכרו את הסיפור שלהם.
ש שרף, אחד החיילים שהשתתפו בניסוי, היה גם חברי לספסל הלימודים בחוג לקולנוע. הייתי בעיצומו של מפגש שגרתי איתו, כשהתגלה לנו לראשונה על תופעות הלוואי. השיחה בינינו נקטע בידי צלצול טלפון, ומן העבר השני של הקו היתה התחקירנית של "עובדה", שחיפשה מרואיינים לתחקיר בנושא.
כסטודנטים לקולנוע, התחלנו לפנטז ולהשתעשע עם הרעיון איך ייראה סרט האימה שמבוסס על הסיפור הזה. עוד לא היה לנו מושג מה נגלה ולא חשבנו שבסופו של דבר ניקח על עצמנו להתעמת, לצעוק ולספר על הניסוי.
התחלנו לבצע תחקיר. קראנו מה שהיה ידוע באותו הזמן, דיברנו עם אנשים שהיו שם, גם עם רופאים לזכויות אדם. ככל שהעמקנו, כך הזדעזענו יותר והבנו כמה המקרה חריג ומקומם. תופעות הלוואי שנתקלנו בהן כללו גירויים בעור, בעיות מעיים, דלקות עיניים, מחלות עור, התעלפויות, התקפי אסטמה, כאבי ראש ומחלות אוטואימוניות.
בתום התחקיר, התיישבתי לכתוב. "אנתרקס" התחיל כסרט אימה עלילתי, אבל מהר מאוד הבנו שהמציאות חזקה יותר - והחלטנו ללכת על סרט מתח ריאליסטי.
אחרי שהפרשה התפוצצה, הוקמה ועדת חקירה ומסקנותיה פורסמו בכל כלי התקשורת. כך גילינו שאחד מקווי העלילה הבדיונים שלנו לא כל כך רחוק מהמציאות. הוועדה הגיעה למסקנות שקשה היה לקרוא. רק לדוגמה: ישראל חתומה על "הצהרת הלסינקי" - קוד בינלאומי מחייב לניסויים בבני אדם - אך צה"ל הקים גוף עצמאי משלו, לכאורה רק כדי לעקוף את הקריטריונים המחמירים.
הוועדה מצאה גם שהשימוש בחיילים היה פסול מלכתחילה ושלא הייתה סיבה לסווג את הניסוי כסודי. עוד קבעה שלא הייתה הצדקה מדעית אמיתית לביצוע שלו. ולסיום - כמו בקו העלילה הבדיוני שלנו - עלתה גם תהיה חשובה: האם הופעל לחץ על מקבלי ההחלטות בדרג המדיני-ביטחוני מצד חוקרים בעלי אינטרסים הקשורים במחקר האנתרקס? או במילים אחרות - האם הניסוי בוצע בשל שיקולים זרים? העולם שבראנו הפך למציאות. לא משנה כמה שניסינו לזעזע, האמת הייתה גרועה יותר.
לקח לנו כמעט עשור להשלים את הסרט, אבל הסיפור היה חשוב מכדי לוותר עליו. מעבר לקשיים הרגילים שיש לכל היוצרים בישראל, הופתענו לגלות מכשולים מסוג אחר - אנשים התרחקו מהסיפור הזה כמו מאש. כשהיינו צריכים לוקיישן פשוט שייראה כמו מחלקה בבית חולים, למשל, אף מוסד רפואי לא הסכים שנצלם אצלו. הנושא היה רגיש מדי.
רצינו סרט מותח והיה חשוב לנו לשים את הדמויות והסיפור שלהן במרכז. לכן הז'אנר הוא "פאונד פוטג'" עם אלמנטים דוקומנטריים. הקצב של "אנתרקס" היה חשוב לנו מאוד; להגביר את המתח עוד ועוד, את תחושת אי-הנוחות וחוסר-הוודאות. בגלל שיצרנו משהו ריאליסטי, לדיאלוגים היה משקל כבד. כתבתי תסריט לסרט שאסור שישמע מתוסרט. הרי ברגע שהשחקנים נשמעים כאילו הם מדקלמים - האשליה מתנפצת.
אחרי שבחרנו את השחקנים, שי ואני ישבנו איתם וניסינו למצוא את השפה המתאימה לכל אחד מהם. רצינו שיעבירו את הטקסטים בטבעיות ושירגישו שאלה המילים שלהם. ובאמת, לא פעם אלו אכן היו המילים שלהם. בכל פעם שאלתור עבד - הכנסנו אותו. העיקר לשמור על זרימה וטבעיות. כמה מהעדויות האישיות למצלמה לא היו כלולות בתסריט המקורי - הן אולתרו בידי השחקנים, שחשו הזדהות עם המתרחש. כל הצוות, ללא יוצא מן הכלל, היו מגויס בצורה בלתי מתפשרת.
שילבנו בסרט הרבה צילומים מקוריים: את העדות של אמו של שי, צילומים ביתיים אישיים משירותו וגם חומרים אישיים של השחקנים. ברגעים האלה המציאות והדמיון מתערבבים כדי ליצור אשליה שמספרת סיפור אמיתי. "אנתרקס" אינו מסמך תיעודי, אבל מציג את המציאות המטרידה שעומדת מאחוריו.
חשוב היה לנו להקפיד שהגיבורים לא יהיו דמויות מסרט פעולה אמריקני. הם לא בעלי כישורים מיוחדים, הם מפשלים לא מעט, מהססים ברגעי משבר, אומרים לפעמים שטויות ולא מצטלמים הכי טוב. הם אנשים אמיתיים שנוצלו על ידי מערכת בה האמינו, והופקרו לאחר מכן לגורלם.