"גם מה שנראה לי הכי קשה וטאבו, בסוף כולם חיים איתו": ראיון עם אביגיל קובארי

על רכבת בפורטוגל, בדרך לטרק, פגשה הזמרת והשחקנית אביגיל קובארי שני גרמנים צערים וחביבים בשם לוקאס והאנה. הם בילו יחד למשך שלושה ימים, שבמהלכם התרחש לפתע רגע מוזר למדי, כשקובארי מצאה את עצמה מנחמת ומרגיעה את האנה, שחשה אחריות ואשמה בשל מעשי העבר של בני עמה.

"האנה פתאום פרצה בבכי, והיא התחילה להגיד לי כמה שהיא מרגישה נורא על מה שהגרמנים עשו ליהודים. אני דור שלישי, יש מצב שאולי בקלות מדי אבל פטרתי אותם מזה באינסטינקט. אמרתי לה שהיא לא צריכה להרגיש את מה שהיא מרגישה", היא מספרת, "ניסיתי לפטור אותה מהצער הזה וזה הרגיש לי עוצמתי שאני אגיד לה דבר כזה, כששלושתנו זרים ונהנים ובאווירה של התחלה חדשה והרגשה שהכל אפשרי, ויש הרבה תקווה במעמד הזה, אז הרגשתי שאפשר לסלוח על הכל. לא יודעת אם סבא וסבתא היו מאשרים את זה".

זה מעניין: הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלך, "פולין", נקרא בגלל שורה שבה את מספרת שלא בכית במסע לשם. עד כמה הנושא הזה מעסיק אותך?

"בשירים החדשים שאני כותבת עכשיו, יצאו לי איזה שלושה שעוסקים בשואה. לאחרונה אני יותר ויותר מרגישה שהאופי שלי התעצב סביב זה, ואני קצת יותר מתבגרת לתוך זה. אולי זה לא היה 'ביג דיל' בשבילי פעם, אבל עם הזמן אני יותר מבינה את זה. בפולין, סביב כל ההייפ שיש למסע, זה גרם לי להרגיש שכל הרגשות מאולצים. בונים את זה ככה שנבכה בתאי הגזים, ולא הצלחתי להרגיש. אני מחכה למסע המחודש שלי לפולין".

מהמפגש עם לוקאס והאנה יצא שיר נהדר, שפותח את האלבום השלישי של הלהקה הנושאת את שמה של קובארי, "בת זקונים", שיושק מחר בצהריים, יום שישי, בבית קנדינוף ביפו. חלקכם אולי עוד לא מזהים את השם, אבל בשנים האחרונות מדובר באחד הקולות המיוחדים ביותר שיש לרוק הישראלי להציע. זהו האלבום השלישי של קובארי בארבע שנים, כולם זכו לשבחים רבים, ולאחרונה היא אף זכתה בפרס אקו"ם לתמיכה בהפקת האלבום הנוכחי. קובארי כותבת ושרה בישירות, כריזמה ותנופה בלתי נגמרת על היחסים בין דת, בית, אלוהים ואהבה - כשם אלבומה הראשון והמצוין. "בת זקונים" הולך עוד צעד אחד בחושפנות שלו, וכשמו הוא עוסק יותר ביחסים שבתוך המשפחה שלה - על המריבות עם ההורים, על המתחים שבלהיות הבת הקטנה של הבית, על הנחמות הקטנות והקשיים.

הכתיבה הגלויה על המשפחה ועל יחסים בתוך המשפחה - זה מגיע ממקום של כעס גדול או דווקא של ביטחון גדול ביכולת של המשפחה להכיל אותך? את חושבת לפעמים מה יגידו בבית כשאת שרה על הריבים של ההורים או על מין?

"ככל שאני יוצרת אני מבינה שגם הדברים שנראים לי בראש קשים, שאף פעם אני לא אוכל לכתוב עליהם - בסוף השיר הזה יוצא, חשבתי שהוא טאבו אבל הכל בסדר וכולם חיים עם זה. וזה נראה לי מאוד בריא לשחרר, וגם, האמת, זה אולי נדוש, אבל השירים של אלניס מוריסט חזרו אליי בשנים האחרונות, וקלטתי עד כמה היא בוטה, כמה היא חושפת מעצמה - והתחשק לי גם".

אחד הנושאים הבולטים בתוך היצירה של קובארי, ירושלמית במקור ויוצאת בשאלה, הוא העימות עם העולם הדתי. באחד השירים היא מספרת איך היא לא מצליחה לעשות פעולה שהייתה לה כל כך טבעית כמו לקום ולהתפלל בבוקר. אני שואל אותה אם המתח מול העולם הזה נובע משבר אישי-אמוני, או קהילתי-מגזרי.

"בטוח אמוני. יש הרבה דרגות של שמירת הלכה שהייתי יכולה לחיות איתן. לי זכור שזה קרה לי בהודו - נסעתי עם בן זוג שהיה חילוני, והוא חזר לארץ עם תחושה יהודית מאוד מחוזקת, היהדות שלו התעצמה שם, ואני הרגשתי וואו, 'דה סיים שיט' רק בשפות שונות. הכל היה שקר. זה רוקן לי את כל מה שהרגשתי לגבי אמת אחת. אותי חינכו שיהדות והלכה והקב"ה זה הכל בחבילה אחת. היה לי קשה לקחת את זה למקום שהוא תרבותי, ושאני אשאר עם זה".

"זה היה הכל באותו הבלון, לצערי. אני עדיין מחכה ליום להרגיש את ה' עוד פעם, לדבר איתו. באמת שכן. יש משהו שאני לא מצליחה עדיין לפתור, כי מצד אחד אני לא מאמינה אבל אני מסיימת שבתות בתחושה קצת ריקנית. גם לקום בבוקר ולנהל איזה דיאלוג עם אלוהים - אני זוכרת שזה כיף, אבל זה ייקח זמן. אני עוד בשלב של ליהנות שהשתחררתי מזה".

"את כותבת על הנושא הזה ובכלל על הרבה דברים אחרים בגילוי מוחלט. לעומת זאת, אני לא זוכר ששמעתי שיר פוליטי שלך, במובן הקלאסי של המילה. למה לא בעצם?

"זה לגמרי אישיו שלי כיוצרת. בכלל, אבל נראה לי גם במיוחד בארץ, יש מין בושה לבנאדם שהוא במרכאות 'לא פוליטי'. קשה לי להיות מעורבת בפוליטיקה, קשה לי להיות מעורבת באקטואליה. הרבה פעמים זה מביך אותי, ואני מרגישה שהלוואי שיכולתי יותר להצליח להיות שם וגם לא להיות מדוכאת מזה. עכשיו לקראת האלבום הרביעי הייתה לי ולזיו (זק, איש להקת "ילד על הירח" והמפיק השותף הקבוע של קובארי, נ"מ), שיחה על זה שחשוב לנו במדינה כזאת לדבר על החברה ולהתעסק בזה. נראה לי שאני גם מפחדת לדבר על פוליטיקה. זה מרגיש לי יומרני ואני מנסה עכשיו ללמוד איך לכתוב על זה, והאמת עכשיו יצא לי שיר שאמרתי: הנה, סבבה, זה אפשרי".

בשנים האחרונות אפשר לראות את קובארי גם על המסך. אחרי ששיחקה בתפקיד החברה של דינה סנדרסון ובת הזוג של שלמה בראבא בסדרה המוערכת "אורי ואלה", תוכלו לראות אותה בקרוב בשני סרטים מדוברים: "גאולה" של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, בו היא משחקת אשה חרדית בתפקיד משני, ו"פרה אדומה" של הבמאית ציביה ברקאי יעקב, שבו היא מככבת בתפקיד הראשי. קובארי מגלמת בו נערה דתייה, מתנחלת מסילוואן ובת לפעיל ימין קיצוני, המתאהבת בבת שירות דתייה.

גם בסרטים האלה את בוחנת את הגבולות של העולם הדתי. כמה לקחת מהחיים שלך לתוך התפקידים האלה?

"ב'גאולה' אני משחקת בכלל אשה חרדית, והשבוע האמת יש לי אודישן גם לתפקיד של חרדית. בינתיים זאת הנישה", היא צוחקת. "לגמרי לקחתי מהחיים שלי. ב'פרה אדומה', סביב זה שהגיבורה מתאהבת בבחורה - זאת הקריצה לעולם החילוני, זה לעשות משהו נורא אסור. בשבילי זה ישב על 'אותה הגברת בשינוי אדרת', להבין איך זה מתחיל עכשיו להסתדר עם הכל. גם היחסים המאוד קרובים עם האבא, והרצון הגדול לא לשבור את הכלים ולראות איך הם מסתדרים ביחד, בתמימות כזאת. אולי זה לא מקצועי להגיד, אבל לא הרגשתי שכל כך שיחקתי. זה היה מאוד טבעי".

ואיזו מין חווייה הייתה לך כשחקנית - זה כיוון חדש לקריירה? מה את אוהבת יותר?

"בינתיים עשיתי פרויקטים די מדהימים ואני מתה להמשיך לצלול לתוך זה. המשחק מפעיל לי את הכפתור של היצירה, אבל זה בכלל לא יושב על אותו מקום של המוזיקה מן הסתם. שם זה מין פריווילגיה - להיות חיילת במגרש של מישהו, ולא הקפטן".

לפני כשבוע ראיתי את קובארי בהופעה אקוסטית בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע. היא הופיעה בבמה הקטנה, כמה רחובות ממופע ענק של מוניקה סקס שמשך אליו את רוב תשומת הלב. ללא קשר לכמות האנשים בקהל, שאמנם הלכה וגדלה ככל שנמשכה ההופעה, היא העניקה הופעת מלאת אנרגיה לפחות כאילו הייתה זו הופעה בפסטיבל המוני.

"קודם כל אני ממש נהנית - זה הבסיס, ואני נכנסת לאיזה זון יחסית מהר מאוד", היא מספרת. "אני מרגישה שיש לי צ'אנס אחד כל הופעה, ואין סיכוי שיש לי את הזכות להופיע ולתקשר עם אנשים בקהל ואני לא אתן את המיטב. אני תמיד צריכה להתרכז בלהיות נוכחת ולחשוב איך אני הייתי רוצה לקבל את האמן שמולי. כשאני רואה אמנים כשיש מעט קהל, ואני רואה עליהם שהם מבואסים שלא הגיעו אנשים, אני מרגישה שזה מעצבן אותי. זה לא מובן מאליו שאנשים יעצרו ויקשיבו. מי אני בכלל? הייתה הופעה אחת שעשינו לפני איזה שלוש שנים שהגיעו מעט אנשים - עדיין מגיעים מעט אנשים - שהתפדחתי והתביישתי מהכמות שהגיעה, וחברה שלי אחרי ההופעה ממש נזפה בי והוכיחה לי כמה זה אסור. גם אם עשרה אנשים יצאו מהבית אני צריכה לתת את כולי, וככה אני נהנית יותר. זה מתדלק את עצמו".

אמרת על הבמה שבפסטיבלים כאלה תמיד יש את הילד שרוקד כמו משוגע, ושאלת מי רוצה להיות הילד הזה הפעם. מהקול שלך היה נדמה לי שאת רוצה הלהיות קצת הילד הרוקד הזה.

"ברור. אני נורא אוהבת להיות בשורה הראשונה. אני לא מבינה את האנשים שאוהבים את הסאונד מאחורה. זה תמיד או ילד או תינוק או איש זקן. יש משהו באמצע החיים שבגללו אנחנו מתפדחים. אנשים באמצע החיים יותר מדי מודעים לעצמם, שומרים על פאסון".

"בת זקונים", האלבום השלישי של קובארי יושק מחר, יום שישי, בשעה 13:00 בצהריים, בבית קנדינוף ביפו