כנראה שלכל סיוט יש סוף. כך שגם העונה הקשה, הסוחטת רגשית והכאובה של "סיפורה של שפחה", הגיעה, סוף סוף, לפינאלה שלה. כצפוי, הפרק האחרון לא אכזב, והעניק לנו מנה גדושה של דמע (בלי שחוק), יבבות ומריטת עצבים איטית. במידה רבה, הוא גם העניק תשובה ניצחת לכל המבקרים שטענו ש"סיפורה של שפחה" היא, ברבדיה העמוקים, סדרה סקסיסטית שמציגה נשים כצרות זו לזו - כ"שק של נחשים". הפרק הזה הוכיח, יותר מכל, שנשים הן עמיתות לצרה ושאין להן ברירה אלא לאחד שורות ולהושיט יד אחת לרעותה, ואפילו במחיר של הקרבת האינטרס האישי והצר שלהן.
הפרק נפתח במעין "חשבון נפש" שעורכות ריטה ושלפרד עם עצמן, בכל הנוגע ליחסן לעדן - מה שרומז למסקנה הסופית הזו. נוגעת ללב במיוחד היא ריטה, שמכה על חטא ומתייסרת ארוכות על כך שלא שימשה כדמות תומכת ומגוננת לעדן, שהייתה, כך היא מבינה בדיעבד, בסך הכל ילדה במצוקה. דמותה של ריטה בוהקת במיוחד בפרק הזה, נוכח היעדר השיפוטיות שלה כלפי שלפרד, שמתוודה בפניה ששכבה עם ניק - בעלה של עדן. ריטה אינה מטיפה או מאשימה כיוון שהיא רגישה דיו כדי להבין את מורכבות חייה של שלפרד. למרות זאת, מצפונה של שלפרד מייסר אותה - וגם אנו, כצופות, מבינות שהוא מייסר אותה שלא בצדק. בניגוד לאינטואיציה הסקסיסטית שהונחלה לנו במשך שנים, לתפוס נשים כשלפרד כ"מפרקות משפחות", אנחנו מבינות היטב שהאשם הבלעדי בטרגדיה האיומה של עדן הוא השלטון הגלעדי - והוא לבדו.
אבל המצפון המייסר של שלפרד מוביל אותה לחיטוט בדבריה האישיים של עדן, שם היא מגלה ספר תנ"ך מלא הערות אישיות בכתב יד שהכמינה, באומץ נדיר שמאפיין מאמינה אמיתית ואדוקה. כשהיא ניגשת לסרינה היא אמנם נתקלת בחומה בצורה בתחילה, אבל במהרה ניכר שהמקרה של עדן מחלחל לתודעה של סרינה, שהפגינה כלפי הנערה הצעירה והאבודה לא מעט רגשות אימהיים. נדמה כי נקודת המפנה בתודעתה של סרינה מתחוללת תוך כדי המפגש עם אביה של עדן, שעל אף אהבתו העזה לבתו מפגין קנאות דתית לא רציונלית וחסרת גבולות, ואף מגלה, באגביות, שהוא ואשתו הם אלו שהלשינו על בתם והסגירו אותה לרשויות - ובכך גזרו עליה מוות כמעט ודאי. זה העיוות הנוראי הזה, של אב ואם שמתכחשים לבתם ומעדיפים את מחויבותם כלפי האלוהות הערטילאית על פני המחויבות שלהם לבת בשר ודם, שהיא בשר מבשרם - שמעורר בסרינה האימהית רגשות של סלידה וחשש שמא השלטון הגלעדי יצר מפלצת.
ב"דו"ח על הבנאליות של הרוע" ניתחה חנה ארנדט את דמותו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן, שטען ללא הרף במשפטו כי רק מילא אחר פקודות. בפועל, טוענת ארנדט, הדברים לא היו כך, ולמרות שגרה נרחבת של מילוי אחר פקודות, הייתה תקופה אחת בזמן שבמהלכה אייכמן רצח מבלי שהדבר יעוגן בפקודה רשמית. למען האמת, במשך תקופה קצרה בשלהי 1944, אייכמן אף הפר בנחישות פקודות שקיבל מהימלר, הממונה עליו. היה זה כשקיבל את ההוראה להפסיק את "הפתרון הסופי", ולחדול מרציחתם של יהודים ובני מיעוטים אחרים במחנות ההשמדה. הייתה זו פנייה של 180 מעלות במדיניות הנאצית. נוכח הוראה חריגה זו - שהיוותה עבורו מעין "דגל שחור" - אייכמן, שהורגל לא לחשוב, עבר טלטלה קשה והוא נאלץ להתעמת עם המציאות החדשה. התחדדה בו ההכרה שהימלר, שנתן את הפקודה להפסיק את ההשמדה, לא ממלא אחר הוראות הפיהרר. משכך, הוא נאבק, שהפתרון הסופי אכן יהיה סופי, בניגוד מוחלט להוראות שקיבל מהימלר.
עבור סרינה, "הדגל השחור" - שמערער סופית את צייתנותה למשטר הגלעדי - הוא האב הזה, שהסגיר את בתו בידיעה ברורה שהדבר יביא כנראה למותה. תפיסת עולם כזו, שנוגדת לחלוטין את האג'נדה הגלעדית המוצהרת לגבי הורות וילודה - שעל פניו היא זו שמכתיבה את סדר היום הגלעדי - נראית לסרינה כה מופרכת, כה מעוותת, כה לא טבעית וכה חריגה, שהיא מביאה אותה, לבסוף, למעשה של הפרה בוטה של התקנות הגלעדיות באשר לקריאת נשים, ולבסוף - לעונש הנורא של כריתת אצבעה.
כאמור, על רקע החמלה והחיבה שרוחשות סרינה ושלפרד לעדן המנוחה, בולטת במיוחד הדוגמאטיות של האב השכול ובמיוחד של המפקד ווטרפורד, שגם ברגע הקשה הזה מסרב להעניק לאב מילה טובה או נחמה, ומדבר על עדן (בלא מעט צביעות וצדקנות, לאור ריבוי חטאיו של עצמו) כעל חוטאת בלבד. בפרק הזה ווטרפורד מגלה לא רק את הדוגמאטיות הפיקודית שלו, אלא גם, ובעיקר, את האכזריות הסדיסטית שלו ואת שנאת הנשים שטבועה עמוק בליבו - "אתן מקור הסבל של כל הגברים. כולכן", הוא אומר לשלפרד שמעמתת אותו עם הסיכון שמא בתו שלו תגמור כמו עדן, ומציג בכך את תפיסת עולמו המיזוגנית. ווטרפורד לא שונא רק את השפחות. בסתר הוא שונא גם את רעייתו - כפי שעולה מהיעדר ההתמרדות שלו כנגד עונש קטיעת האצבע שהושת עליה - וגם, כך משתמע, את בתו שלו, שאותה הוא כמה לשדרג במהרה לבן זכר, כפי שעולה מן השיחה שהוא מקיים, מאוחר יותר, עם שלפרד.
אבל על רקע רשעותו של ווטרפורד, הפרק האחרון של "סיפורה של שפחה", גורם לטוב הלב ולסולידריות הנשית לנצוץ כאבן יקרת ערך. אנו רואים אותה, את הסולידריות הזו, בקשר האמיץ שנרקם בין שלפרד לסרינה, לריטה, ולאמילי. כולן, בתורן, מחבקות ועוטפות אחת את השניה, ומצהירות על נאמנותן לנשים באשר הן. סרינה עושה זאת בהתחברות לרעיות האחרות ובמאבק על זכותן של נערות ללמוד לקרוא. אמילי עושה זאת כשהיא מצהירה על שמחתה שזכתה לפגוש את חברתה, ג'ון, בשנית, וריטה עושה זאת כשהיא משתמשת ברשת של מרתות כדי למלט את שלפרד ואת הולי/ניקול מגלעד. כולן, כך נדמה, מכפרות בפרק הזה על מופעים קודמים של צרות עין ושנאת נשים. כולן - השפחות, המרתות, הרעיות - מבינות שלנשים אין מנוס אלא להתאחד ולהיות חזית אחת, אחרת סופן יהיה כשל עדן האומללה.
גם גבורה יש בפרק הזה. והרבה ממנה. ובל נבלבל גבורה עם אומץ, שכן אומץ הוא רק עמידה בפני סכנה, בעוד שגבורה מהווה נכונות להקרבה עצמית לטובת הזולת - ובפרק הזה יש הרבה הקרבה מעין זאת. מעניין לשים לב לאטימולוגיה העברית של המילה גבורה - שביסודה השורש ג.ב.ר - כאילו כדי לציין שעל פי רוב, גברים הם אלו שניחנים בתכונה הזו. אבל הפרק הזה מוכיח לנו עד כמה גיבורות נשים יכולות להיות, ועד כמה רוחנית היא התכונה הזו. לא בכדי, לאורך ההיסטוריה בני האדם זיהו את הגבורה עם תכונות אלוהיות. "מפי הגבורה", אנו אומרים על דברים שנדמים כדברי אלוהים חיים, והשורש של המילה הלועזית "הירואיות", מקורו ביוונית, שם פירוש המילה הוא "דמי- אל". ונראה כאן, כי גלעד, שחרטה על דגלה את דברי האל נעדרת כל גבורה ועמוסה עד זרא בפחדנים - למשל, אביה של עדן והמפקד ווטרפורד שמקריבים את הנשים שהם "אוהבים" כדי להציל את ישבניהם - בעוד שמתנגדות המשטר הן גיבורות על ומוכנות לספוג הלקאות (שלפרד), כריתות איברים (סרינה) ואף עונש מוות (ריטה ואמילי) כדי לסייע לחברותיהן.
דגש מיוחד נותן הפרק הזה למעשי הגבורה הקטנים, נטולי התהילה, ולגיבורות חסרות השם שמבצעות את המעשים הללו. ההיסטוריה הנשית משופעת בנשים גיבורות אנונימיות, שביצעו מעשי גבורה קטנים, מעשים שקטים של חסד. ההיסטוריה שכחה את הנשים הללו, וקרוב לוודאי שלעולם לא נדע את שמן. מעשי הגבורה שלהן לא לוו בזיקוקין די-נור וברעשי פגזים. אלו היו מעשי גבורה קטנים, בלתי נראים כמעט. כמו מרתה שמעבירה שפחה באישון לילה מצד אחד של חצר ביתה, לצד השני של חצר ביתה. ולמרות זאת, תודות לנשים הללו אתן יכולות לקרוא את המילים הללו כעת. תודות לנשים הללו אני יכולה לכתוב אותן.
ובפרק הזה אנו מגלות גם שלתינוקת יכולה להיות יותר מאמא אחת. It takes a village"", נהוג לומר באנגלית על המלאכה הקשה של גידול ילד והבאתו לבגרות - וכמו בתנ"ך, נדמה שלתינוקת הולי/ניקול יש לא רק אמא אחת, כי אם ארבע אמהות: שלפרד, שילדה אותה; סרינה, שויתרה עליה לטובת חיים טובים יותר; ריטה, שמילטה אותה מגלעד; ואמילי, שלקחה אותה לחזקתה. בזכות הנשים הללו התינוקת הזו יכולה לקוות לחיים טובים וארוכים, שלא ייגדעו במעשה אחד של רוע וערלות לב.
כששלפרד מוסרת את ביתה לאמילי, היא מבקשת מן האחרונה לקרוא לה "ניקול". בכך היא לא רק מעניקה לסרינה מחווה של רצון טוב וסולידריות. היא גם מצהירה על התנערות מן הקדושה (פירושו של השם "הולי" הוא "קדושה"), לטובת הנפת נס המרד (פירוש השם "ניקול" הוא "ניצחון העם"). רבים בוודאי יטענו שהרצון להיות קרובה להאנה הוא זה שעמד בבסיס החלטתה של שלפרד להשאר בגלעד. אני נוטה לחלוק על הגישה הזו. נדמה לי שההחלטה להשאר קרמה עור וגידים במוחה של שלפרד כששמעה את דבריו של לורנס, והבינה שהוא מקריב את עצמו לטובת אמילי. ברגע הזה, היא הבינה שהיא חייבת להיות גיבורה, לא רק במנוסתה למקום עדיף, אלא בהצטרפות אקטיבית לכוחות המהפכה. שכשהזמנים נהיים קשים עלינו להשאר ולהלחם לטובת עתיד טוב יותר.
ואחרי שראתה כל כך הרבה גבורה סביבה, לא פלא ששלפרד רצתה להיות גיבורה בעצמה. ואחרי שראתה כל כך הרבה גבורה סביבה, היא גם הבינה - נותרו עוד דברים ששווה להילחם עבורם.
כל הפרקים של "סיפורה של שפחה" זמינים ב-HOT VOD.
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפודקאסט של מגי אוצרי בנושא "סיפורה של שפחה".