Cogito ergo sum
- רנה דקארט
Nolite te bastardes carborundorum
- אנונימית
הבת שלי, אביגיל, נולדה ביום ינואר חורפי, בחדר אפוף ריחות זיעה, צואה טרייה ודם, ונטול ניחוחות של רומנטיקה וקתרזיס. זו הייתה השעה העשרים ושבע מאז שהחלו הצירים. הייתי עייפה ומותשת, ובעיקר מופתעת ומאוכזבת מעצמי. מאוחר יותר, כשאשב עם בן הזוג שלי בחדר המלונית הנעים, הוא יספר לי על שעות הצירים הללו וקולו ירעד. הוא יספר איך איבדתי צלם אנוש ותלשתי את שיערותיי, באופן מפחיד שאין בו שום זווית קומית או קלילה, כמו בסרטים. איך הוא הביט לתוך עיניי ולא זיהה אותי כבר, ראה רק ניצוץ מבעית של טירוף.
"ככה זה", תגיד לי חברה טובה ימים לאחר מכן. "כשאת מביאה חיים את קצת מתה בעצמך".
עד היום, כשאני נזכרת בלידה ההיא, דמעות נקוות בעיני. אלו לא דמעות של אושר.
"אמא זאבה, לאן את הולכת?
הגור שבפיך איננו שלך.
עכשיו הוא כן, ואיאבק עד מוות, בכל מי שיעז לומר
אחרת"
- מריאן פייתפול, "אמא זאבה" (תרגום חופשי - מ.א.)
מדוע שלפרד מספרת לנו את הסיפור שלה? האם זה סיפור אגדה דידקטי שנועד להזהיר אותנו מהעתיד לבוא אם לא נישמר? האם זה ניסיון שלה להשאיר חותם בעולם, כשהיא יודעת שזמנה קצוב? מה יש בו, במעשה הסיפור, שהופך אותו לבעל משמעות?
כמו בסיפור אגדה, כשהיא נטושה לבדה בקור המקפיא, שלפרד רואה זאבה שחורה. היא מביטה בה, נוהמת לרגע וחושפת שיניים. בתחילה שלפרד חוששת. לאחר שניות מספר היא מתעשתת. הזאבה הזו לא באמת מפחידה את כיפה אדומה שלנו. היא הלוא נתקלה כבר בזאבים מפחידים ממנה, ויצאה מבטנם ללא פגע. אף צייד לא בא להציל אותה בפעמים הללו. סביר להניח שגם עכשיו הוא לא יבוא.
הזאבה הקפיטולינית הניקה את תאומיו של מרס - רמוס ורומולוס. ריקשה אימצה את מוגלי כאילו היה בנה שלה. זאבה אימצה גם את מרקוס רודריגז פנטויה שכונה "המוגלי של ספרד". בזמן שבני אדם הפקירו את ילדיהם והשליכו אותם לאש, הזאבות גוננו על גוריהן בחירוף נפש, ואף חמלו על גוריהם של אחרים. הן ידועות כאימהות חמות ומעניקות, הרגישות לצרכי גוריהן. הן מפורסמות גם כאימהות שלא תהססנה להקריב את עצמן למען פרי בטנן.
איזו מן אמא היא שלפרד? בפרק הזה אנו מתוודעים לאמא שג'ון הייתה להאנה, וכמו כולנו, ג'ון הייתה טובה וחומלת אבל גם אכולת אשמה וחרטה. כשהיא צועדת בין התמונות של בתה עם משפחתה המאמצת, מביטה בציור הילדה - אמא לבנה, אבא שחור, ילדה חומה - היא נזכרת בכאב ברגעים שבהם האנה הייתה בהישג ידה והיא נתנה אותה - מרצון - לאחרת. כמו הרגע ההוא, בגן, שבו שחררה את אחיזתה מהאנה חרף בכיה. בדמעות היא צעדה משם, כנראה לעבודה.
את התינוקת שבבטנה ג'ון לא רוצה לתת לאחרת, אבל אולי אין לה באמת ברירה, וברגע החפוז שבו יש בידה אפשרות להתנקש באישה שמאיימת לקחת ממנה את התינוקת שלה, היא מרחמת עליה. ברגע הזה - שבו סרינה מספרת סוף סוף את סיפורה האמיתי - שלפרד מבינה שהיא לא יכולה ללחוץ על ההדק, כי אם תעשה זאת, היא יורה בבבואה שלה. "ויתרתי על הכול בשבילך, בשביל המטרה", אומרת סרינה למפקד ברגע של כנות, "השארת אותי עם לא כלום". ובאבחה אחת מבינה שלפרד שבמידה רבה, היא וסרינה מספרות את אותו הסיפור. את שתיהן השאיר המפקד ווטרפורד עם לא כלום.
"שמעתי פעם על מישהי שילדה בלב היער", מספרת מוירה לג'ון באחד הפלאשבקים. ג'ון מזדעזעת מן המחשבה על כך, מבלי לדעת שלא ירחק היום שבו גם היא תלד לבדה בלב היער. כשאמא של ג'ון, רופאה גינקולוגית, מנסה לשדל אותה ללדת בחדר לידה טבעית - בלי אפידורל, בלי מיטת בית חולים - ג'ון נרתעת ומסרבת. על הדרך, היא עוקצת את אמא שלה על כך שהיא אינה נוכחת בחיים שלה מספיק - ומכורה לעבודה. "אל תבטיחי סתם", היא אומרת לאמה, כשזו מבטיחה לנכוח בלידה, "לא בנוגע לזה". בוודאי לפני שנים גם ג'ון עמדה בוכייה מול אמא שלה, והתחננה שלא תשאיר אותה מאחור - בגן. וכמו ג'ון, שנים לאחר מכן, גם אמא שלה הפקידה את בתה הדומעת בידי הגננת, וצעדה בדמעות למשמרת בבית החולים.
בניסיון כושל נוסף לברוח, שלפרד מתאמצת לפתוח את החניון ולנסוע במכונית, אבל היא כושלת. כשהיא מביטה באזור חלציה היא נוכחת לדעת שהמים שלה ירדו. הזאבה שמביטה ממרחק בטוח, מריחה את הנוזל, מריחה את החולשה, אבל לא תוקפת. שלפרד צועדת אל הבית בידיעה שתיאלץ ללדת את התינוקת הזו לבדה. "כשאת מביאה חיים את קצת מתה בעצמך", אמרה לי החברה ההיא, ובאמת - שלפרד ניצבת בפני המוות. הידיעה שחווית הלידה שזורה בסכנת חיים צרובה היטב בזיכרון הקולקטיבי הנשי שלנו - במשך שנים, הרי, נשים מתו בלידותיהן. אנחנו לא יכולות להשתחרר מהפחד הזה. הוא טבוע בנו. כששלפרד מביטה בדם הניגר מרחמה היא מבינה שעליה לבחור בין החופש שמציע המוות ולבין השעבוד שמציעים החיים. והיא בוחרת להציל את הבת שלה. כשהיא יורה מעלה לשמיים, מאותתת לאויביה היכן למצוא אותה, היא שולחת מבט אחרון בזאבה ההיא, רגע לפני שהזאבים האמיתיים יבואו.
מהרגע שאנחנו נולדות אנחנו מחונכות להאמין באוטונומיה. בנפרדות. אבל האמת היא שעבור נשים אין נפרדות.
ובאמת, הוגות פמיניסטיות יצאו כנגד מושג האוטונומיה הליברלי. עבור נשים, טענו ההוגות הללו, ממילא אין מימוש עצמי בהיותן לבד. אנחנו מגדירות את עצמנו, בין השאר, דרך היחסים שלנו עם אחרים. העמדה הליברלית תופסת אותנו כאינדיווידואליות אטומיסטיות המנותקות מן הסביבה, אבל בכך היא אינה מכירה בטבע החברתי של בני אדם: בהיותנו תוצר של הסביבה שלנו, ויותר מזה, בכך שמה שמאפשר לנו להיות אוטונומיות אינו בידוד חברתי, אלא דווקא מערכות יחסים. אלו מאפשרות לנו את התמיכה ואת ההדרכה הנדרש לכינונה ולפיתוחה של חווית האוטונומיה.
אנחנו מחונכות להאמין שאנחנו אטומים בודדים בעולם הזה, אבל גם האטום הבודד, על פי רוב, לא יהיה בודד במשך זמן רב. כמעט תמיד יחסר לו איזה אלקטרון, או שיהיו כמה עודפים, והוא ימהר להתחבר כדי למצוא מחדש שווי משקל, וכדי ליצור את יסודות הקיום שלנו - H2O, CO2, C6H12O6. אנחנו מחונכות להאמין שאנחנו נפרדות בעולם, אבל אנחנו תמיד קשורות לסביבתנו, בקשרים של אמפתיה, של סולידריות, של דאגה. אנחנו מחונכות לזכור את ההווה שבו הגוף שלנו הוא יחידה בעלת גבולות מוגדרים, ולשכוח את העבר שבו היינו בשר אחד עם האישה שהולידה אותנו, אבל הקשרים האלה תמיד שם. הם תמיד נוכחים גם אם אנחנו לא רואים אותם. גם אם מושא הקשר רחוק מאיתנו. גם אם אמא הלכה לעבודה והשאירה אותנו בגן. גם אם הולי איחרה ללידה של ג'ון, וגם אם היא מתה, מזמן, בקולוניות. היא עדיין שם. הקשר איתה עדיין חי ובועט, ולובש את הצורה של תינוקת בת יומה.
בשנות השישים והשבעים, בשיאו של הגל הפמיניסטי השני, נהגו קבוצות של פמיניסטיות רדיקליות להתאסף, לספר את סיפוריהן ולדבר על חייהן. השיחות הללו הפכו לפופולריות מאד, ונשים רבות הבינו כך, כי מה שהן סברו שהיו הבעיות האישיות שלהן, הן בעצם בעיות משותפות. דרך הסיפור הנשים השתחררו מרגשות האשמה והתסכול שלהן, והבינו שהאישי הוא הפוליטי. שהן לא חוות את חוויותיהן בבידוד. שהן חלק מתמונה גדולה יותר של דיכוי שיש להילחם בו. לסיפורים שאנחנו מספרות אחת לשנייה יש ערך. אנחנו לא לבד.
"אני חושב, משמע אני קיים", אמר דקארט, ויש באמירה הזו כדי לתת חשיבות לקיום של תודעה נפרדת, עצמאית, נטולת הקשר וחברה. אבל מה הטעם בקיום הזה, אפילו הוכחנו אותו באמצעים של התודעה, אם אין זולת? מה שמתחולל בראשנו הוא כמו עץ שנופל ביער אם לא נספר אותו לאחרים. "אני מספרת, משמע את קיימת", אומרת שלפרד, ואנחנו מבינות שהסיפור עבורה הוא דרך לאשש את קיומו של הקשר הגורדי שקיים בינה לבין נשים אחרות בעולם הזה. לאמת את קיומן במנגנונים של התודעה בלבד, אפילו אם היא אינה מסוגלת לראות או לשמוע אותן בחושיה.
אני מספרת, משמע את קיימת, משמע אני לא לבד.
הבת שלי, אביגיל, נולדה ביום ינואר חורפי, בחדר אפוף ריחות זיעה, צואה טרייה ודם, ונטול ניחוחות של רומנטיקה וקתרזיס. זו הייתה השעה העשרים ושבע מאז שהחלו הצירים. הייתי עייפה ומותשת, ובעיקר מופתעת ומאוכזבת מעצמי, כשהמיילדת הביטה בי ואמרה לי: "אני רואה אותה. אני רואה את הראש של הבת שלך. את רוצה לגעת?", ואני שלחתי יד לאה אל בין רגליי והרגשתי אותה. קודקוד רך שעטוי בציצת שיער פלומתית, רטובה. התחלתי לבכות. לא הצלחתי לראות את הבת שלי, אבל הרגשתי אותה. היא הייתה שם.
בכוחותיי האחרונים, לחצתי וצעקה השתחררה מעומק גרוני.
"רק עוד לחיצה אחת אחרונה", אמרה המיילדת.
"לחיצה אחת והיא כאן, לחיצה אחרונה והיא בחוץ".
העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.
הכותבת היא סופרת. ספרה "כותבת הנאומים" ראה באחרונה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפודקאסט של מגי אוצרי בנושא "סיפורה של שפחה"