פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המוות נאה לו: "שטוקהולם" עושה מה שמעט מאוד סדרות אחרות טורחות לעשות

      הגיבורים הקשישים ב"שטוקהולם" אינם מוגדרים על ידי גילם. הם אוהבים, שוטמים, מקללים, פעילים מינית ובאופן כללי נוהגים כבני אדם רגילים שבמקרה הגיעו לגיל 70. גם אם הסדרה רחוקה משלמות, מדובר בשרטוט נדיר יוצא דופן של קשישים באקלים יצירתי שלא בדיוק הומה מכאלה

      המוות נאה לו: "שטוקהולם" עושה מה שמעט מאוד סדרות אחרות טורחות לעשות

      יש משהו מתוק כבר מעצם היותה של המיני-סדרה החדשה "שטוקהולם" של כאן וקשת, המבוססת על ספרה של נעה ידלין. לפני ואחרי כל דבר אחר, הסדרה שמחברת בין שלושה אנשי "זהו זה" (דבל'ה גליקמן, גידי גוב וששון גבאי) לבין שתי פליטות "קרובים קרובים" (תיקי דיין ולאורה ריבלין), שתיים מהתוכניות המשמעותיות ביותר לחיינו בשנות ה-80, משיתה תועפות קסם וחן על שיתוף הפעולה ביניהם. הליהוק הזה מבריק, כי ההיסטוריה המשותפת של השחקנים נקשרת בהיסטוריה שבין חמש הדמויות של "שטוקהולם", מגבשת ומעבה אותה. כאילו הגיעו כולם למעין פגישת מחזור משותפת שהחזירה אותם אל ימי משובה.

      חמש הדמויות שהם מגלמים מהוות חבורה מלוכדת כבר חמישה עשורים, בועה המתקיימת במקביל לשאר הרכיבים בחייהם, ומדירה מתוכה את כל מה שהוא לא הם. אלא שעכשיו אחד מהחבורה, המוצלח שבה, מת: אבישי שר-שלום (גוב) נמצא מת במיטתו ימים ספורים לפני ההכרזה על זוכה פרס הנובל בכלכלה, שהוא כנראה הזוכה בו. הבעיה היא שעליו להיות חי בעת ההכרזה על מנת לזכות, ועל כן החברים גומרים אומר להסתיר את דבר מותו מהעולם למשך הימים האלה. גופתו תשכב במיטתו בטמפרטורה המינימלית של המזגן, וחבריו כבר יהדפו ניסיונות להגיע אליו וידאגו למראית עין של חיים. כמובן, משם הכל מסתבך בצורות קיצוניות.

      הסדרה שטוקהולם, דב גליקמן, לאורה ריבלין, ששון גבאי, תיקי דיין, גידי גוב (יח"צ , כאן 11)
      ימי המשובה. "שטוקהולם" (צילום: רונן אקרמן)

      על פניה הסדרה נראית כשילוב בין העלילה המוכרת של "מישהו מת ואנשים סביבו מנסים לגרום לו להיראות חי כדי להרוויח מכך", תת-ז'אנר שאביו הרוחני הוא "סוף שבוע אצל ברני" מ-1989, לבין דרמה קומית שחורה ישראלית אחרת העוסקת בקשישים ובמוות וחברות - "מיתה טובה" מ-2014. בסרטם של שרון מימון וטל גרניט כיכבו זאב רווח, לבנה פינקלשטיין, עליזה רוזן, רפי תבור וחבר קאסט אחר מ"קרובים קרובים" - אילן דר. הוא סיפר את המעשה בקשיש המתגורר בדיור מוגן, המתקין מכונת המתת חסד שאינה מותירה סימנים, והופכת ללהיט חשאי בקרב חבריו.

      אולי לא פחות מאלה, עולה על הדעת גם "נבלות". מיני-סדרה ישראלית נוספת המבוססת על ספר, ואף בה קשישים נוהגים באופן חסר גבולות. אמנם היצירה ההיא על פי יורם קניוק הייתה קודרת בהרבה - שני פלמ"חניקים קשישים יוצאים למסע נקמה בצעירים שטורדים את מנוחתם - אולם בשני המקרים מדובר בשרטוט נדיר יוצא דופן של קשישים באקלים יצירתי שלא בדיוק הומה מכאלה, ובשני המקרים ההרפתקאות המקאבריות שלהם חושפת את אופיים האמיתי ואת סודותיהם.

      הסדרה שטוקהולם, דב גליקמן, לאורה ריבלין, ששון גבאי, תיקי דיין (יח"צ , כאן 11)
      לא מוגדרים על ידי זקנתם. "שטוקהולם" (צילום: יח"צ)

      החברים ב"שטוקהולם" אינם מוגדרים על ידי זקנתם. הם אוהבים, שוטמים, מקללים, פעילים מינית ובאופן כללי נוהגים כבני אדם רגילים שבמקרה הגיעו לגיל 70. בלי נוסטלגיה על אף החברות העתיקה ביניהם, ומנגד גם בלי חרדת מוות אפילו כשאחד מהם נופל חלל. בדרך כלל כשאדם מת הוא משאיר את הנותרים אחריו לבחון את חייהם, אך מה שמייחד את "שטוקהולם" הוא שהנעדר עדיין מאוד נוכח, הן בגופתו הנצפדת והן בשקרים שחבריו מספרים לאחרים. "שטוקהולם" הופכת את זה להרפתקה של כיבוי שריפות, קומדיה מבדרת של טעויות, אבל גם ליותר מזה. הבהילות הגדולה של משימתם החדשה, לגרום לעולם לחשוב שאבישי שר-שלום עדיין חי, היא בעצם הדחיפות של מה שנותר מחייהם. ההחלטות נכפות עליהם במהירות ובלי זמן לחשוב, רק לפעול. שזירת שני הדברים האלה זה בזה מציפה אל פני הקרקע סודות וחשבונות נפש, הן של החברים והן של אנשים בחייהם, וכולם דורשים טיפול מיידי, בהול, דחוף, או לפחות מקבלים רושם כזה תחת הנסיבות.

      הנושא הזה מספיק יפה והטיפול בו נבון, עד שלא ברור מאיזו סיבה הסדרה מתעקשת להרחיב את ההתעסקות שלה גם למוטיב נוסף ומיותר - גזענות. אפשר שזה אמור לסמן את שקיעתו של המעמד שמייצגים גיבוריה של "שטוקהולם", את גופתו המוטלת שעדיין לא נקברה ועוברת עד אז שלל תאונות, אך הרגעים האלה לא משתלבים לכדי אמירה מגובשת. היחס של הדמויות כלפי מזרחים, ערבים ועובדים זרים, נראה כאילוץ מלאכותי, וקווי העלילה האלה נדמים כמעט אפולוגטיים. כאילו לומר, אנחנו לא מדובר כאן רק (או בעיקר) באשכנזים פריבילגים אמידים ושמאלנים, יש לנו גם ביקורת על הגזענות המובנית והצבועה שלהם כלפי מי שאינו משלהם. זה קורה ספורדית, כמעט תמיד נראה תלוש משאר הסיפור שהסדרה מבקשת לגולל, ובפרק האחרון של הסדרה אף מספק התפתחות עלילתית די מטופשת.

      הסדרה שטוקהולם, דב גליקמן, לאורה ריבלין, ששון גבאי, תיקי דיין (יח"צ , כאן 11)
      לא יצירה מושלמת. "שטוקהולם" (צילום: יח"צ)

      היעדרו של המיקוד הזה מעיד על משהו רחב יותר ב"שטוקהולם". תפרים גסים מדי פעם בתסריט - אף הוא נכתב על ידי נעה ידלין - שאמנם לא גורע משנינותה ומרגעיה המצחיקים הרבים, וגם לא מתבונתה, אולם מונע ממנה להפוך ליצירה מושלמת (וגם פסקול הגיחי-גיחי המביך לא עוזר). אלא שכאן נכנס שוב הזיכרון הקולקטיבי שמביא עמו צוות השחקנים הראשי. השילוב ביניהם מצליח למלא את הבקיעים הבעייתים בחן ובקסם שמחפים עליהם, ובסופו של דבר מאפיין את הסדרה כולה.


      "שטוקהולם" משודרת בימי שני ב-22:00 בכאן 11 ותשודר בהמשך השנה בקשת 12