מהרגע שאליס אין צ'יינס הודיעו שהם מגיעים לישראל, חוויתי מין זרם תודעה ברזולוציות משתנות משלי. התחלתי עם: "אתם לא אליס אין צ'יינז, אתם מתחזים, זה חילול הקודש, תועבה, תתביישו". והמשכתי עם: "תתבייש אתה שככה אתה חושב, מי אתה שתשפוט, מה כואב לך, הם התקדמו, תתקדם גם אתה" ואז גם הגיע הרגע של: "אתה יודע שאתה לא ליין סטיילי, כן? אתה וויליאם דובאל! ראינו גם את 'שובו של מרטין גר' וגם את 'סומרסבי' ויודעים איך זה נגמר!". איזה רוע לב. ואם סטיילי לא היה מת וסתם לא היה רוצה להיות יותר בלהקה, גם אז היה אסור להם להמשיך בלעדיו? אז תחשוב שזו הסיטואציה, הוא פרש כמו ביל ברי מאר.אי.אם והחיים נמשכו; מה זה הטיעון פח הזה?! פאקינג ביל ברי?! אנחנו כמו ילדים שאבא שלהם מת ואמא שלהם מביאה להם אבא חדש. אתה לא אבא שלי!
כמו שניתן להבין, אליס אין צ'יינס - כלומר הגרסה המקורית שלה - היא להקה שהייתה מאד קרובה ללבי בזמן אמת. יש לי יותר זמן נטו איתה ועם אלבומיה מאשר עם כל אחת מאחיותיה האחרות לסיאטל. ואהבתי את כולן אלי, זאת שלי הייתה וזאת שלי, וגם ההיא וההיא, אבל אליס הייתה שונה. מאהבת אפלה ומפתה בעלת לפיתה שקשה היה להשתחרר ממנה. לא בדיוק גראנג' ולא בדיוק מטאל. ליין סטיילי, ג'רי קנטרל, מייק סטאר ושון קיני המציאו ז'אנר חדש: מוזיקת גיטרות כבדה, דחוסה, זועמת ויחד עם זאת מלודית ומבורכת בהרמוניות הקוליות הנדירות שהוליד השילוב בין סטיילי וקנטרל.
התמזל מזלי לראות אותם בשתי הופעות בלונדון: הראשונה ב-27 בינואר 1993, במועדון של 500 איש בשם "אנדרוורלד" בקמדן. הופעה שפתחה את הסיבוב האירופי שליווה את אלבומם השני והמצליח ביותר, "Dirt", והראשונה עם הבסיסט החדש של אליס, מייק אינז, מחליפו של סטאר שנזרק בגלל חיבתו להרואין. (סיבה די מוזרה להיזרק מאליס אין צ'יינס). סטאר מת ב-2011 ממנת יתר.
ההופעה השניה היתה כעבור חודש, בפברואר, במועדון Town And Country, עם חימום של סקרימינג טריז. לא השכלנו לקנות כרטיסים להופעה והחלטנו לנסות את מזלנו בספסרות, ללא הצלחה. בצר לנו חיכינו ליד כניסת האמנים והתפללנו לנס, שהגיע: אשת הפקה יצאה החוצה ברגע האחרון, ושאלה אם אנחנו רוצים כרטיסים. בחינם. סיפור אמיתי.
יש לי חברים שאהבו את אליס כמוני ושלא מצאו את תעצומות הנפש לבוא לקיסריה. הזיכרונות לא נתנו להם. מבחינתם זו בגידה בסטיילי, מהנסיכים העדינים והקולות הבלתי נשכחים שהוציא הרוק האמריקאי. 16 שנים עברו מאז מותו ממנת יתר ב-2002, בן 34, ושברון הלב עדיין מוחשי. מכל המיתות המוזיקליות, שלו הייתה לי הקשה והעצובה מכולן. סטיילי היה פריק, ג'אנקי, פצוע, ומאד מאד מוכשר. הגם שקנטרל היה לא פחות חשוב מבחינת היצירה, סטיילי היה אליס אין צ'יינז: דמיינו את נירוונה בלי קורט קוביין, את פרל ג'אם בלי אדי ודר, את דפש מוד בלי דייב גהאן, את יו 2 בלי בונו וכו' וכו'. במחילה, אני לא אעלה כאן את המקרה של קווין ואדם למברט, בשביל לא לפגוע באיש. אבל דווקא בגלל זה, יש בי חלק שמעריך גם את הלהקה וגם את דובאל. איזה ביצים צריך בשביל להיכנס לנעליים האלה, בשביל לנסות להניס את הצל מטיל האימה הזה. צריך לחבק אותו על התעוזה.
רבים מהמעריצים של אליס פתחו את זרועותיהם לדובאל, שהצטרף ב-2006. כעבור שלוש שנים יצא Black Gives Way to Blue"" וזכה להצלחה מסחרית וביקורתית, אולי גם בגלל שקנטרל שר בעצמו את כל השירים מלבד אחד, ודובאל ליווה אותו. בכל זאת, הוא לא באמת יכול היה לשיר שורה כמו זו שהופיעה בשיר הנושא: "חיקויים הם חיוורים, אני רדוף על ידי רוח הרפאים שלך".
האלבום החמישי של הלהקה, The Devil Put Dinosaurs Here" ", יצא ב-2013, והצליח קצת פחות. בחודש הבא אמור להגיע אלבום חדש, "Rainier Fog". דובאל הוא עדיין לא ה-זמר של אליס אין צ'יינז, הוא גם הזמר שלה. כשיצא האלבום הראשון של אליס בלי סטיילי, לא עלה בדעתי בכלל לגשת אליו. לא מצאתי נימוק הגיוני לעשות את זה.
אבל לקראת ההופעה ביליתי איתו ועם זה שהגיע אחריו. מדובר באלבומים טובים בזכות עצמם, גם במנותק מהקונטקסט. קנטרל כתב את רובה המכריע של המוזיקה של הלהקה מיומה הראשון, גם את רוב הטקסטים, וזה לא השתנה, הוא יודע לכתוב. אפשר לדמיין בקלות את ליין שר את השירים החדשים.
האמפי בקיסריה מלא בזיכרונות בלתי נשכחים מהופעות רוק נפלאות, בראשן אלו של רדיוהד וניל יאנג עם פרל ג'אם. ההופעה של אליס אין צ'יינז מצטרפת אליהן. ביום שני אלברט האמונד ג'וניור, הגיטריסט של הסטרוקס, נתן הופעה אדירה מול בארבי ריק מדי ושלח אנשים מאושרים אל תוך הלילה. אליס הגדילה לעשות - הרבה זמן לא ראיתי אושר טהור מהסוג שהציף אתמול את קיסריה בזמן שהם ניגנו סט חלומי של 19 שירים שכלל את כל מה שהיה אפשר לפנטז עליו, אולי מינוס "Love, Hate, Love".
חמישה שירים מ-"Dirt", ארבעה מ-"Facelift", שניים מהאלבום השלישי והאחרון עם ליין, "Alice in Chains", שניים מ-"Jar of Fllies" - כולל "Nutshell" שקנטרל הקדיש לסטיילי וסטאר, וחמישה מהאלבומים עם דובאל. הוא עצמו זמר ברמה גבוהה מאד שלא מנסה לחקות את האב המייסד. הוא גם פרפורמר עם מהלכים שלאו דווקא מתחברים לאתוס של הלהקה, כולל הפעלת קהל. מצד שני, מי היה מאמין שחבריו יזרקו מפרטים ומקלות תיפוף למעריצים בסוף ההופעה, רגע אחרי "Rooster" האדיר. דיסוננס.
קנטרל הוא, כמו שתמיד היה, אל גיטרה. ולצדו אינז וקיני משלימים להקה מצוינת, מהודקת, עוצמתית, שניכר היה שעפה על הלוקיישן ועל האנרגיות של הקהל (שאלה לדיון: למה הקהל בהופעות רוק בארץ מורכב תמיד מ-80 אחוז גברים?) . מי שהיה אתמול בקיסריה קיבל יותר מתמורה מלאה לכספו. יש שנוטים להקטין את ההופעות מהז'אנר הזה, שבלבן בעיקר נוסטלגיה. את מה שהיה לפני 25 שנים מוטב להשאיר שם, הם אומרים, זו מראה שלא תמיד בריא להביט בה. אולי, אבל זה נורא כיף ולשעתיים גם מצעיר אותך. הרעש חזר, רואים לפי החיוך.
ובמשך כל ההופעה סטיילי נפקד-נוכח. הוא שם על הבמה עם חבריו. אי אפשר שלא לחשוב על זה עם כל מילה שדובאל שר. כשהערב נגמר ממש הרגשתי צורך פיזי לרוץ לאוטו ולשים את "Dirt", כל הדרך הביתה. איזה אלבום, ואיזה זמר עם עוצמות נדירות הוא היה. בא לי לחזור אחורה בזמן ולהיות שוב הילד שאיכשהו מצליח להיכנס להופעה של אליס אין צ'יינס ולעמוד כמה מטרים מסטיילי. אני בן 18, הוא בן 25. אבל אני כבר לא בן 18, והוא מת.