"צדק" ו"חוק" הן שתי מילים חזקות שמנהלות לרוב יחסים די מתוחים עד לכדי התנגשויות אחת בשנייה. בעולם הספרות הן מתנקזות לשני רבי-אמנים: פרנץ קפקא וג'ורג' אורוול. בהתחשב בכך, לא מפתיעה העובדה ש"הפרקליט", המחזה שכתבה וביימה דניאל כהן לוי לתיאטרון החאן, הושפע מהסיפור הקצר של קפקא "הפרקליט החדש", ומתאפיין בנגיעות "אורווליאניות" כבדות מספרים כמו: "חוות החיות" ו"1984".
במחזה המדובר, ד"ר בוקפאלוס (דודו בן זאב) הוא עו"ד בשירות המדינה שמגיע באישון לילה ללון בפונדק של בעלת בית נכה וקשת יום (כרמית מסילתי-קפלן). כשאחד מדיירי הפונדק, ההיסטוריון פלס גרין (שמעון מימרן) מעמת אותו עם העובדה ששמו זהה לזה של סוסו המיתולוגי של אלכסנדר מוקדון, בוקפאלוס לא מכחיש ואף מודה כי הוא הסוס.
כך אנו מתוודעים למצב סוריאליסטי שבו הגיבור הוא גם אדם וגם סוס אבל בעצם אף אחד משניהם. מבולבלים מעט? גם אנחנו. מעגל הקסמים שבו ד"ר בוקפאלוס הוא בעליו של הסוס בוקפאלוס ושניהם שייכים לאותה ישות נקרע כשפורצת מלחמה. אז הוא מולאם למדינה, מצווה להגיע לחזית מתוקף היותו סוס ונאלץ להתעמת עם הצייתנות המוטמעת בו והכבוד הבלתי מתפשר לחוקים.
יש מחזות טובים ויש מחזות רעים, אבל שם התואר הגרוע ביותר שאפשר להצמיד למחזה הוא "מבולבל". הניסיון של כהן לוי לשלב את הסוריאליזם הקפקאי עם הדיסטופיה של אורוול מעורר עניין בהתחלה, אבל מחטיא את המטרה כמו פנדל ממוצע במונדיאל האחרון. עם שלל של מסרים מפוזרים וניסיון ליצור תהיות אינטלקטואליות, כל מה שמעסיק אותנו פה הוא המרדף של בוקפאלוס אחרי הזנב של עצמו. בהתחלה התחושה של דפיקת המוח הזאת נחמדה, אבל עד מהרה הוא משתחרר מהתהייה הקיומית והזיגזוג של הגיבור והאנשים שסביבו הופך למטרד מתחסד.
גם המסרים העולים מהמחזה לא מאוד ברורים. האם בוקפאלוס הוא משל לאזרח שומר חוק שנענש על צייתנותו? הייתכן שמדובר במחזה אנטי-מלחמתי שבו הנמשל הוא עם שחי על החרב ומתמסר לצבאו? ואולי בכלל מונח לפנינו מסר פשטני יותר על בעלי חיים שאילופם מדכא את הטבע הפראי שלהם והופך אותם לצייתנים, עד כדי כך שאפילו את חייהם יקריבו כדי לא למרוד בבעליהם? לא משנה מה היה פה להגיד, ההודעה לא נשלחה בהצלחה.
הסובלים העיקריים מחוסר הבהירות של המחזה הם השחקנים. בן זאב על קומתו הגבוהה הוא הליהוק המתאים לסוס-אדם, אבל הוא לא מצליח לרגש, כמו גם שאר הצוות שעל הבמה. היחיד שמייצר איזשהו רגש הוא אריה צ'רנר, שבתפקיד קטנטן כשופט מזכיר לנו כיצד שחקן דגול יודע להפוך גם קש לזהב.
נקודת האור ב"הפרקליט" היא הסיום שלו. אומרים שפואנטה מצוינת מצילה מערכון בינוני, וגם אם הפואנטה כאן לא הייתה מצוינת אלא רק טובה (לי היא הזכירה פרק אלמותי ב"אזור הדמדומים"), האלמנט המפתיע שבה מוסיף לכהן לוי נקודות זכות. התפאורה הדיכאונית והמעומעמת שעיצבה שני טור עושה את העבודה ומצליחה להעביר את תחושת האפוקליפסה יותר מכל שחקן על הבמה.
זו אינה הפעם הראשונה שדניאל כהן לוי שואבת השראה מסיפור קצר ומעלה הצגה בהשראתו. היא עשתה זאת בצוותא עם רוני ברודצקי גם ב"קרקס של יהודים" בתיאטרון חיפה. כמו אז, גם כאן הכוונה הטובה כוסתה בביצוע הבינוני, אם כי יש לציין כי בשני המקרים הכישרון ניכר ובטוחני שבעתיד היא תנפק הצגות טובות בהרבה. כרגע, לפחות, "הפרקליט" הוא פשוט מחזה מבולבל שמנסה להגיד יותר מדי ולא אומר דבר.