סוף השבוע סיפק הזדמנות נוספת להסתחרר עד בחילה מרצף האירועים שעל סדר היום במדינת ישראל. בחמישי בבוקר נחקק חוק הלאום, אבל השיחה היומית נסבה דווקא על חוק הפונדקאות ומחאת קהילת הלהט"ב שתיערך היום - לא לאורך זמן. כמו שקורה לעתים כששאלות חברתיות מגיעות סוף סוף לכותרות המהדורות, הן מוצאות את עצמן נדחקות מפני הריטואל הביטחוני, המוכר גם בתור "ההסלמה", שמוחק את כל השאר.
בזמן "ההסלמה" הדופק מואץ: עוד לפני שהתבררה המהות הכואבת של אירועי שישי, קיבל הצופה הישראלי, המנוסה היטב למרבה הצער בריטואל הזה, את הרמזים המקובלים, מכבסת המילים הידועה, שלמדנו כולנו לשנן: ביטויים כמו "האירוע החמור ביותר מאז המבצע הקודם", "אחרי כמעט ארבע שנים של שקט", שיחה ריקה עם דובר צה"ל, ההתכנסות בקריה והצילומים מחוצה לה, חבורת עיתונאים בחליפות, עיניהם טרוטות ועייפות - בלי לומר הרבה במפורש, הדימויים האלה אומרים לנו המון, קוראים לדריכות, מבהירים שמשהו רע מאוד עומד להתרחש. לחץ הדם עולה, החרדות יחד איתו, ואלה כבר עושות שלהן.
ומי שרוצה לבחון מה מסתתר מאחורי הסיסמאות, יודע שכשיש התחממות, "אולפן שישי" הוא בדרך כלל מדד נאמן להלך הרוח הלאומי, וליתר דיוק - הפרשן הצבאי רוני דניאל. הזעם של דניאל (בכל נושא) הוא כה אותנטי, שאפשר תמיד לסמוך עליו שהוא משקף נאמנה את תחושות הבטן של ציבור נרחב. וביום שישי הוא כעס מאוד. דניאל דרש "להכות את חמאס, שיבין שאנחנו רציניים", תהה למה בכלל אנחנו זקוקים ללגיטימציה לפעול, מתח ביקורת על דברי שליח האו"ם מלדנוב שקרא להוריד את גובה הלהבות, קרא "ללכת למהלך של הרתעה משמעותית", והבהיר כי לדעתו "צריך להכות שמה עוד, ולהכות חזק. אי אפשר שכל פעם שקצת כואב להם או הרבה כואב להם אז צועקים פוס". נימוקיהם של השר צחי הנגבי, אמנון אברמוביץ' (שהתעקש במשך כל המהדורה שתהיה רק תגובה נקודתית ולא מבצע צבאי - וצדק) ובעיקר דפנה ליאל, שתיארו מציאות פוליטית ומדינית מורכבת יותר, לא שכנעו אותו.
זה לא היה נעים לצפייה, אלא בעיקר חסר תוחלת: כשהדרג הצבאי והמדיני כאחד מבהירים שהם לא מעוניינים בהסלמה, מדוע קופץ רוני דניאל עם האפוד והנשק? זה לא כל כך משנה, כי דניאל הוא בפירוש רק הסימפטום, רק הנציג הבכיר של תקשורת שמכורה למצבי החירום, לסטמפות בכותרות המפוצצות, לסרטוני היירוטים, לגלים הפתוחים, לכתבים הפרושים ברחבי הארץ (עם הפועל המדויק הזה, שמטשטש את ההבדלים בין כתבים וחיילים, עיתונאים עצמאיים ודוברי צה"ל למיניהם), לאדרנלין המקצועי ולקהל הדבוק למסכים. במקרה של אזעקת אמת - כולנו כבר מתורגלים.
ואז, אחרי לילה מתוח, קמנו בבוקר להפסקת אש. שדה אחד נשרף אמנם, אבל מהדורת השבת עם דנה ויס הייתה כבר הרבה יותר שקטה. רוני דניאל ביטא הפעם גישה מתונה בהרבה: הוא סיפר בשקט כי בתקיפה בעזה פעלו כוחות צה"ל בזהירות מיוחדת שלא לפגוע באזרחים, ושיבח את הזהירות: "כך ראוי לפעול". על מלדנוב אמר הפעם שהוא "רואה עין בעין עם ישראל". אין סתירה בין הדברים שאמר בין המהדורות, רק הבדול משמעותי בטון הדיבור: זה היה אותו רוני דניאל, אבל מאופק מאוד. מה השתנה בין שישי לשבת? דניאל בטח היה קורא לזה בפשטות חזל"ש.
מעגל החדשות האינטנסיבי השלים סיבוב נוסף: אירוע ביטחוני חריג; גל פתוח דרמטי; קריאות נלהבות למתקפה; ההתפכחות שאחרי; ההבנה שקמנו בסך הכול לעוד יום במזרח התיכון, שאינו טוב בהכרח מקודמו; וכמובן, התזכורת הנוראה על מחירו המתמשך של הסכסוך. מהמתח של יום שישי נשארו בחדשות רק המועקה מן הכתבות על החייל ההרוג, והשדה השרוף בנחל עוז.