"פרנסיססססס!", צורח הבחור מאחוריי לבסיסט של אינקוגניטו בניסיון נואש ונואל ללכוד את תשומת לבו, בין שירת "פה פה פה" בגרון ניחר יחד עם השיר, כולל עלייה לגבהים שאין לו שום עניין להגיע אליהם. אנחנו מצויים מספר הגון של שורות מהבמה, באמצע השיר "Beneath The Surface", כך שאין סיכוי שפרנסיס הילטון שומע אותו. אף על פי כן, התחושה היא שהתרוממות הרוח הכללית באולם האולימפיה בפריז - ימים ספורים אחרי גמר המונדיאל, על גלי הניצחון הגדול של צרפת בטורניר, ובעיצומה של מסיבת אסיד-ג'אז-פאנק גרוב מקפיצה של ההרכב הבריטי הוותיק - מבקיעה מעצמה את הצרחה הזו מתוך קרביו של הבחור.
אבל עם כל הכבוד לפרנסיס הילטון, האיש החשוב של אינקוגניטו הוא ז'אן-פול "בלואי" מאוניק, מייסד הלהקה ב-1979, הגיטריסט והיוצר המרכזי שלה. סביבו התחלפו שלל נגנים וזמרות בעשורי הפעילות של הלהקה. את הבמה באולימפיה, כשם שיקרה גם בהופעתם הקרבה בישראל, מאכלסים לא פחות מתריסר אנשים - תשעה נגנים גברים ושלוש זמרות אדירות שהצטרפו להרכב לאורך השנים.
מי שהיה בסביבה בתחילת שנות ה-90 בוודאי זוכר היטב את הביצועים הנהדרים של הלהקה ל-"Always There" (במקור קטע אינסטרומנטלי של רוני לואז) ו-"Don't You Worry 'bout a Thing" (במקור של סטיבי וונדר כמובן). הזמרות שהכרנו מהתקופה ההיא כבר אינן חלק מהלהקה, אבל השלוש שעל הבמה לא נופלות מהן אפילו קצת. למעשה, הגרסה לסטיבי וונדר אפילו טובה מזו של הניינטיז, והיא מלווה בקאבר נוסף של האגדה שהשפיעה כל כך על בלואי מאוניק, "As", ומאוחר יותר גם ב-"That's the Way of the World" של ארת' ווינד אנד פייר, הלהקה שלדבריו גרמה לו להקים את אינקוגניטו.
מאוניק מספר על הבמה על מקורות ההשפעה שלו, מתעקש לדבר בצרפתית רצוצה אל הקהל האוהד, מבהיר עד כמה הוא נרגש להיות באולם הזה ובימים האלה, שבהם הזכייה בגביע העולם בכדורגל עדיין מורגשת ברחובות, מפנק את הקהל בשלל תשורות כמו הכובע שלראשו (אל דאגה, יש לו מלאי שממנו הוא שולף נוספים), דיסק חתום, סטליסט וכיו"ב. הקהל, איך לא, מריע לו בלי הרף. זה היה מופע ישיבה, אבל כמובן אי אפשר להמשיך לשבת. ההופעה סוחפת ומתוקה כמו העומד בראשה.
מאוניק הוא אמנם הדומיננטי בהרכב, אבל מצטייר כצנוע וחמוד, ומקפיד ללא הרף להרים למוזיקאים שלצדו, קיבוץ גלויות של אנשים מסביב לעולם - הוא מונה את פורטוגל, סקוטלנד, ג'מייקה, איטליה, טרינידד וטובגו, אנגליה כמובן ועוד. לקראת סוף ההופעה כל אחד מהנגנים אף זוכה לרגע משלו לזרוח עם סולו ארוך ותצוגת תכלית - חצוצרה, טרומבון, סקסופון, בס, גיטרה, תופים, קלידים, כלי הקשה. שלוש הסולניות - ונסה היין, ג'וי רוז ואימאני (ההיא שייצגה את בריטניה באירוויזיון 98' והפסידה לדנה שלנו) - חולקות ביניהן את הסולואים מדי שיר לאורך ההופעה, וכשהאחת שרה שתי האחרות מפזזות לידה בסנכרון ומצטרפות מדי פעם בקולות שניים. כולן מצוינות ומרשימות, אבל היין בולטת מכולן. דיווה אמיתית עם קול אדיר, ריאות מונומנטליות ויכולות פנומנליות - שהיא משוויצה בהן בצדק לאורך ההופעה - המזכירים את אלה של ארית'ה פרנקלין.
אל ישראל הלהקה תגיע במסגרת פסטיבל הג'אז באילת, שייערך בתאריכים 26-28 באוגוסט. זה יהיה הביקור השני שלה כאן, אחרי גיחה לאותו פסטיבל ב-2007. אצלם אין ענייני BDS או שנאה. להפך. כמו שאומר מאוניק בסוף ההופעה לפריזאים, שבשנים האחרונות הכירו מקרוב את ההתחככות באלימות: "אל תתנו למיעוט האלים לנצח! המוזיקה מאחדת אותנו, אנחנו אומה אחת תחת הגרוב!". אמן.
הכותב היה אורח של הפקת פסטיבל הג'אז באילת.