זה אחד הסרטים היפים של השנה, אז למה הוא לא יופץ בארץ?

פסטיבל הקולנוע ירושלים מעניק הזדמנות חד פעמית לצפות ב"חינוך פריזאי", אחד הסרטים הטובים של השנה. בריאיון מיוחד, הבמאי ז'אן-פול סיווראק מסבר איך עושים דרמה פריזאית מלאת רומנטיקה, בלי עירום, בלי מגדל אייפל ובלי קלישאות

אבנר שביט, פריז
25/07/2018
יח"צ - חד פעמי

יש סרטים שאין שום סיכוי לראותם באולמות המסחריים, כי אף אחד לא ישבור קופות וימכור טונות של פופקורן על גבם, ובכל זאת חובה לצפות בהם על המסך הגדול, כי הם ממצים עד תום את הפוטנציאל שלו ומלאים באהבה ותשוקה לקולנוע. "חינוך פריזאי" הוא דוגמה לסרט שכזה, ובדיוק בשביל יצירות שכמותו, יש פסטיבלים. פסטיבל הקולנוע ירושלים, שנפתח בסוף השבוע, אכן ממלא את חובתו, ומציג שלוש הקרנות שלו - היום (שישי), מחר ובחמישי הבא.

התקציר של "חינוך פריזאי" נשמע יותר כמו פארודיה על סרטי פסטיבלים מאשר כסרט אמיתי - דרמה צרפתית בשחור לבן, ובאורך שעתיים ורבע, העוסקת באהבות, התחבטויות ומכאובים של סטודנטים לקולנוע המגיעים לפריז מערי שדה בצרפת. אך אין להסתכל בקרואסון, אלא במילוי שבתוכו, ומי שמעניק לדרמה הזו הזדמנות מגלה כי היא מתעלה מעל הקלישאות.

"חינוך פריזאי" הוקרן לראשונה לפני כחמישה חודשים בפסטיבל ברלין, ובהזדמנות זו כתבנו עליו כך: "זה לא סרט 'חשוב', גם לא 'שנוי במחלוקת', והוא לא יהיה להיט קופתי או תופעת תרבות. הוא סתם יפה להפליא, הכי יפה שיכול להיות, וגם זה לגיטימי, לא? הוא עוסק באופן מורכב, חכם ומקורי בשלל שאלות ומתחים: אמנות ומציאות, שחור ולבן, בנים ובנות, לידה ומוות. ברוב הסרטים יש בדרך כלל מקום נכבד לעבר ולעתיד: זיכרונות, טראומות, חוויות, חלומות ותקוות. כאן אין שום דבר מכל זה. רק את ההווה, רק את החיים, כל הזמן את החיים".

לאחר מכן, לכבוד הפצת הסרט בצרפת לפני כשלושה חודשים, זכה יוצרו ז'אן-פול סיווראק למחווה מיוחדת בסינמטק הפריזאי. אז גם פגשתי איתו לשיחה בארבע עיניים, שהיתה יותר רצף של הרהורים ואסוציאציות. לכן, בסופו של דבר נותר בה פער גדול בין הברוטו ונטו, ולמרות עומק אהבתי והערכתי לסרט, התברר לי שתכלס, נותר בידיי ריאיון קצרצר למדי.

עוד באותו נושא

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018: המדריך המלא

לכתבה המלאה
חינוך טוב. מתוך "חינוך פריזאי"(צילום: קולנוע לב)

סיווראק מביים סרטים עלילתיים ארוכים מאז סוף שנות התשעים, וכמו קולנוענים אמנותיים רבים, גם אצלו מקור פרנסה עיקרי לאורך השנים הוא הוראת קולנוע באוניברסיטה. אגב, בין תלמידותיו היתה הישראלית קרן בן רפאל, שתציג בצדו בפסטיבל ירושלים את סרטה העלילתי הארוך הראשון, "אין בתולות בקריות", כך שיש כאן מין סגירת מעגל.

הסטודנטים ב"חינוך פריזאי" מבוססים בראש ובראשונה על חוויותיו של הבמאי מן הימים בהם היה תלמיד בעצמו ולא מורה, אבל מהדהדים גם את תלמידיו כיום - "כן, תתפלא, אבל גם כיום נותרו צעירים שבשבילם הקולנוע הוא שאלה קיומית", הוא נשבע.

"מדובר במיעוט, כמובן, אבל דווקא בגלל זה עניין אותי לעשות עליהם סרט. הם נושא מעניין גם מפני שיוצרים צעירים עומדים בימינו בפני דילמה: לקולנוע אמנותי יש בדורנו תדמית נרקיסיסטית ומנוכרת, אבל מצד אחר, איך אפשר לעשות סרט בלי לדבר על עצמך? חוץ מזה, באופן כללי תמיד מרתק להתעסק בצעירים, ולא משנה מה הם לומדים, אם הם בכלל לומדים. להיות צעיר זה להיות שברירי ומלא תשוקה, זה לחפש איך להתעלות מעל השגרה ולהאמין שהכל פתוח ושום דלת עוד לא נסגרה בפניך. מצד אחר, באופן אירוני, דווקא כשאתה צעיר, המוות נראה מעבר לפינה יותר מאשר בבגרותך. אני יכול להעיד על עצמי שאני חש טוב בהרבה בגיל חמישים מאשר בגיל עשרים".

למה החלטת לצלם בשחור לבן?

"זה היה רעיון של המפיק שלי. כיוון שהסרט עוסק בלימודי קולנוע, חששתי שאם אצלם כך, זו תיראה כמו מחווה מנייריסטית לקולנוע הקלאסי. בסופו של דבר, השתכנעתי שאם הסרט יהיה מוצלח, אף אחד לא יחשוב על זה. אני חושב שאם הייתי מצלם בצבע, זה עלול היה להיראות כמו כרוניקה יומיומית בחיים של הגיבור, ובזכות השחור-לבן, נוסף איזה ממד רומנטי שמנתק את ההתרחשויות מן המקום ומן הזמן".

עוד באותו נושא

פוליטיקאים מושחתים, תורים ארוכים וכלבים חמודים: סיכום פסטיבל ברלין

לכתבה המלאה
האהבות האמיתיות לא מתגשמות. מתוך "חינוך פריזאי"(צילום: פסטיבל ברלין)

מה היחס שלך לפריז?

"כמו הגיבור, גם אני הגעתי לפריז מעיר אחרת וקטנה בהרבה. לפני שעברתי לגור בה, ביקרתי בה רק פעמיים בחיי, אחת מהן עם ההורים שלי. אני זוכר היטב את התחושה של להיות זר בעיר הלא מושגת הזו, ולחפש בה את המקום שלך. זו התחושה שניסיתי להעביר כאן".

אהבתי שלא הראית את מגדל אייפל, קפה דה פלור וכל מיני אייקונים אחרים שבדרך כלל מזוהים עם העיר בקולנוע.

"מגדל אייפל זה לתיירים, לא לסטודנטים צעירים...אני מעולם לא עליתי עליו. הסרט מתרחש במקומות בהם הגיוני שצעירים יסתובבו, אבל בכל מקרה, הנופים לא ממש עקרוניים כאן כי העיר לא משחקת תפקיד בעלילה - היא לא יותר מאשר הרקע להתרחשויות".

באופן מפתיע יחסית לסרט צרפתי כל כך רומנטי, שעוסק לא מעט ביחסים בין צעירים לצעירות, אין בו כמעט סקס וגם בקושי יש בו עירום.

"זה נכון, בסרטים קודמים שלי דווקא היו סצינות סקס מפורטות - אבל כאן, העירום היחיד שרואים זה מסרט בו הגיבורים צופים, לא מתוך העולם שלהם. עירום וסקס, בתוך התסריט הזה, נראו לי לא הכרחיים. זה לא העניין כאן. גם סצינות המין המועטות שקיימות, ממלאות תפקיד מאוד ספציפי ואין בהן ממד אירוטי במיוחד".

האהבות האמיתיות בסרט לא מתגשמות.

"כן, בדיוק".

"דווקא כשאתה הכי צעיר, המוות הכי נראה מעבר לפינה". מתוך "חינוך פריזאי"(צילום: קולנוע לב)

איך זה שסרט טוב כל כך לא הוקרן בפסטיבל קאן, המגרש הביתי שלך כבמאי צרפתי, אלא דווקא בפסטיבל ברלין הפחות נחשב?

"קאן בחיים לא לקחו את הסרטים שלי, וגם מהסרט הזה התעלמו. לקטור אחד בכלל לא טרח לצפות בסרט הזה, לקטור אחר הפסיק אותו אחרי עשר דקות. זכותו".

בצרפת הסרט נקרא "הפרובינציאליים שלי". בשפה שלכם זה נשמע יותר טוב, כך שבמדינות אחרות, וגם בישראל, הלכו על 'חינוך פריזאי'. היית מעורב בתרגום הזה?

"היה לי ברור ש'הפרובינציאליים שלי' הולך לאיבוד בתרגום כי למילה 'פרובינציה' יש משמעות אחרת בשפות שונות ולכן צריך שם אחר. המפיץ הציג בפניי שבעה שמות פוטנציאליים ואני חושב ש'חינוך פריזאי' היה הכי פחות גרוע מביניהם".

אל תפספסו. מתוך "חינוך פריזאי"(צילום: פסטיבל ברלין)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully