לא רגילה: 7 רגעים שהופכים את "על הספקטרום" לסדרה הכי יפה בטלוויזיה

במהלך עשרת פרקי העונה הראשונה שלה, שהסתיימה אתמול ב-yes, הפכה "על הספקטרום" לסדרה היפה ביותר בטלוויזיה בקיץ הנוכחי. כמו גיבוריה, שלושה שותפים על הקשת האוטיסטית שחיים ביחד בדיור מוגן ברמת גן, גם היא מיוחדת ושונה. שילוב בין שרטוט עדין ומבריק (דנה אידיסיס) של דמויות המתמודדות עם מצבים לא מובנים מאליהם, לבין בימוי מופלא (יובל שפרמן) שמדגיש את הקדחתנות ואת הלך רוחם, וצילום (גיא רז) הממסגר את העולם שצר על גיבוריה באופן תמיד יפהפה ותמיד מעורר מחשבה.

יש עוד המון שבחים לחלק לה. הליהוק כמעט תמיד מושלם ולא מובן מאליו, הן בתפקידים הראשיים והן באורחים לרגע. המשחק המעולה מתאפיין בכל כך הרבה הפגנות אדירות עד שלא פשוט לבודד את כולם. וחלק ממה שהופך את "על הספקטרום" לנהדרת כל כך הוא ההקפדה שלה על הפרטים הקטנים, אלה שהופכים את הדמויות - כולל הקטנות והשוליות שבהן - לשלמות, ואת עולמן לאמיתי ומרגש ומצחיק. הצורה שבה רון אומר "סן פרנסיסקו" או צווח מדי פעם בחרדה. התמימות של זוהר בהלכי העולם ("יעלי, אפשר להשלים איתך?"; לאחיה: "אני מנתקת לך בפרצוף, טוב?", ואז לעצמה: "מגיע לו"). מערכת היחסים המורכבת בין עמית לנאצים. דמות שמסירה באגביות שערה מדש בגדה של בת שיחה. דמויות שנכנסות זו לדברי זו. שיחות שמתקיימות במקביל. פרק שנפתח בעיצומו של דיון/ויכוח בין הדיירים בתיווכה של יעלי. הסיפור שנרקם ברקע בין יעלי לאלכס.

יש כל כך הרבה שברירי קסם בסדרה הזו, ולעתים קרובות הם מתאגדים לכדי רגעים נפלאים ורבי עוצמה, והרגעים האלה מתלכדים בדרך מחושבת וחכמה לכדי "על הספקטרום" כולה. כה שלמה ומושלמת העונה הזו - הפינאלה שלה סוגרת היטב קצוות שנפתחו בתחילתה, כולל היחסים בין השותפים לבין יעלי, ההתקדמות של ארז, ההיפתחות המסוימת של רון, חיפוש האהבה של זוהר, ואפילו הכלב שאשר נאלץ לאמץ. בכלל, כלבים היוו מטאפורה נהדרת לדמויות בעונה הזו - בסצנה החותמת אותה יושבים שלושת השותפים, חריגים כל כך בעולם הזה, וצוחקים על השונות של הכלב שעובר לידם.

לכבוד סיומה של העונה הראשונה, החלטנו למנות את הרגעים היפים ביותר בה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יש למה לחכות: "על הספקטרום" תמשיך לעונה שנייה

זוהר הבוכיה זועמת בגלל שאחיה, אשר, מונע את אהבתה למדריך שלה לדיבור, ובנוסף מגלה שעמית לקח את הטבעת שאמה של זוהר הותירה לה לפני מותה כדי שתשמור עליה.
"גם ממך היא ביקשה לשמור על הטבעת של אבא שלכם?", שואל רון את אשר.
"לא".
"אז על מה נתנו לך לשמור?", שואל אותו עמית.

המבט של אשר מביע את כל הפליאה והסבלנות שהוא נאלץ לגייס כל יום ביומו כדי לטפל באחותו הקטנה, ואת כל התסכול שהוא נאלץ לטמון בעצמו. את מורת הרוח המתמדת הזו ראינו מתפרצת סוף סוף בפרק האחרון לעונה, בסצנה כה מתבקשת וכה מדכדכת שבה השליך אש וגופרית על אחותו. רגע לפני כן הוא מסב את תשומת לבה לכך שהכלב שנכפה עליו והיה בחזקתו כבר איננו, נמסר למשפחה אוהבת - תהודה לחוסר היכולת שלו להיפטר מהאחריות המצמיתה שלו כלפי אחותו. אורי גת, איש מרסדס בנד שחזר למשחק עשור אחרי "תעשה לי ילד" (אף היא בבימויו של יובל שפרמן), נפלא בתפקיד אשר.

רגעים ספורים אחרי שהחל הבליינד דייט של זוהר (נעמי לבוב) עם בחור כלשהו, הוא קולט מי יושבת מולו ומבריז לה באמתלה שהוא הולך לשירותים. זוהר מוסיפה לשבת בנחת זמן רב בלי להבין שהערב נגמר, וכאשר אשר מתקשר לבדוק מה העניינים, הוא מבין זאת עבורה. האח הנאמן מגיע לאסוף אותה, זועם על המניאק שהבריז לה כך, אבל זוהר לא שותפה לזעמו, כי לשאלתה אם לא מדובר בדייט היא נענית ש"נחשב, נחשב". החיוך הגדול שלה במכונית בדרך חזרה מספר את כל הסיפור, ומעיד על ציון דרך של ממש בחייה.

זוהר אינה דמות פשוטה. אחרי עוד התפרצות זעם או התקף בכי התחושה היא שהבנו את הקטע, ובכל זאת היא מצליחה לא להמאיס את עצמה. התשואות על כך נתונות לנעמי לבוב, שבמשחק המדהים שלה מצליחה לזקק ולרכך את זוהר גם ברגעיה המתישים. בניגוד כמעט לכל דמות אחרת, אולי מלבד ארז בפרק האחרון, לבוב זוכה תכופות לתקריבים, ועם פניה בלבד מעבירה את הפגיעות והתמימות של זוהר.

לראשונה בחייה מוזמנת זוהר למסיבת רווקות על ידי חברותיה ב"ארומה", מה שמוביל לשלל משחקי חברה בנושא שאין לה שום מושג לגביו - סקס. במסגרת אחד המשחקים מקבלת כל אחת מהנשים תחתונים שעליהם היא צריכה לכתוב פנטזיה מינית שלה. זוהר גם ככה הייתה מצויה במסע חיפוש אחר אהבה, שמבחינתה היא חלק בסיסי בלהיות נורמלית - נשיקות, זיונים, שמישהו יגיד לה שהוא אוהב אותה - אך האירוע הזה מפכח ומערער אותה. קבוצה של בחורות בנות גילה שאוחזות כבר בניסיון עשיר, ועכשיו כותבות על התחתונים "מבוגר" או "מפורסם" או "כושי". כשזוהר נשכבת עצובה במיטתה באותו לילה, על התחתונים שלה כתוב מה שמנחה אותה בכל הנוגע לאהבה: "שיהיה רגיל".

הכול הוביל לזה. השילוב בין הכמיהה של זוהר לאהבה לבין תמימותה העמוקה וחוסר ההבנה שלה על הלכי העולם והטורפים שבו. במשך פרקים היא רצתה מישהו רגיל, בכתה שהיא רוצה שמישהו כבר ייגע בה, אפילו שלחה יד אסורה אל חלציו של אחיה המזועזע. לכבוד יום ההולדת שלה היא נלקחת למועדון על ידי יעלי ואלכס, ושם משיגה כמה וכמה מספרי טלפון של בחורים, אלא שכולם מסננים אותה עם בוא הבוקר והפיכחון. אחד מהאלמונים האלה, נלוז במיוחד, שולח את חברו במקומו פשוט כדי לנצל אותה.

כל הניסיונות המוקדמים של אשר לגונן על אחותו, לתת לה את הכלים שיעזרו לה להימנע מניצול, כושלים ברגע האמת. זוהר עולה לרכב עם זר שלוקח אותה אל מקום מבודד ומשכנע אותה להתפשט כדי לצלם אותה. בהתחלה הוא עוד עושה זאת בדברי חלקות, אולם עד מהרה הופך יותר ויותר כוחני, מהסה את זוהר כשהיא מביעה חוסר רצון ומבקשת לחזור הביתה, והופך מאיים ומפחיד. חמש וחצי דקות רצופות נמשכת הסצנה הזו מתחילתה ועד לרגע שבו תפילותינו נענות וברקע מבליחים פנסי המכונית הגואלים של אשר.

היו הרבה רגעים מיוחדים בעונה הראשונה של "על הספקטרום", אבל הפרק השביעי היה מיוחד כולו, ואפשר שהוא גם היפה ביותר בסדרה. אחרי התקרבותו לנאוה (רותי הולצמן) לאורך הפרקים הקודמים, רון סוף סוף נעתר לשכנועיה ומתמודד עם הפחד הגדול שלו - לצאת החוצה אל הרחוב. הוא עושה זאת בזמן שנאוה מדרבנת ומעודדת אותו באוזן, אך כשקולה נעלם בשלב מסוים, רון חוזר אל דירתה כדי למצוא את גופתה המוטלת. באופן כל כך יפה, אידיסיס לא מסיימת כאן את הניסיון של רון לקרוא תיגר על השאון, אלא דווקא זה מה שמעודד אותו לצאת החוצה ולנסות ביתר שאת. מתוך הדחקה הוא ממשיך לדווח לה על כל מה שנקרה בדרכו למרות שאין מי שישמע, אפילו מנסה לקבל תגובה ("את שומעת אותי? תעני!"). אולם אין כזו, ורון ממשיך ללכת וחורג בהרבה מהפרמטר שהגדירו מראש.

זוהי מעין אודיסיאה קאמרית אנושית ונוגעת ללב, שכוללת ליקר שקדים - המשקה שנאוה הציעה בעבר לרון והוא סירב כי אינו שותה אלכוהול - ואת הקומיקאי רמי שטרן בתפקיד עצמו. לראשונה אנחנו רואים את רון באור אחר, מתקשר עם זרים, מספר אנקדוטות וחושף דברים אישיים ומרגשים על עצמו. אחרי רצף החוויות הזה הוא מצטלם מספר פעמים בתא צילום אוטומטי. "רציתי לראות איך אני מרגיש", הוא מסביר ליעלי. דמות כובשת בפרק כובש.

כבר מאז הפרק הראשון דמותו של עמית הייתה החוליה החלשה של "על הספקטרום", וזה רק הלך והחמיר. האם אנחנו באמת אמורים להאמין שלבחור הזה - שלא יודע להבחין בין שטרות, לוקח דברים שאינם שלו, נכנס לדירות ולחדרים בלי הזמנה ובלי התרעה, ואינו יודע לפתוח חגורה - יש יכולת לחיות חיים עצמאיים? כי זה לא עובד. שוב ושוב ושוב הוכיח עמית שהוא לא באמת ברייה שיודעת להסתדר בעולם ושאינו יודע גבולות. לאורך העונה כל שאר הדמויות מפגינות התקדמות והתפתחות, ורק עמית מצוי בלופ. זה כנראה הסיפור שלו, וזה בסדר, ללא ספק יש גם כאלה, אולם אפשר היה להעביר את הנקודה הזו גם עם דמות שקל יותר להאמין שהיא מוגדרת כבעלת תפקוד גבוה.

אפילו כך, עמית מספק רגע מרגש, כשבלי שום השגחה בקניון בכפר סבא ובלי מישהו שיעזור לו להתמודד עם החגורה, הוא נאלץ ללכת לשירותים. שלבי הסצנה הזו היו ברורים מהרגע שעמית התקשה לפתוח את האבזם, החל מהמפגש עם הילדים וכלה באלימות שסיימה את זה, ובכל זאת היא אפקטיבית להפליא ומכמירת לב. ומוכרחים להוסיף, על אף שהדמות לא לגמרי משכנעת בקונטקסט של הסדרה, בן יוסיפוביץ' המגלם אותו עושה עבודה מופלאה, ולמען האמת קצת מתבזבז כאן.

כבר מאז הפרק הראשון הלך ארז והפך לאחת הדמויות המעולות של "על הספקטרום". השרירותיות לכאורה בדברים שהוא אומר גיבשה אותו לכדי דמות מרתקת למרות הנפח היחסית קטן שלו - "אני לא הטרדתי אותך", "אתם מחייבים אותנו על זה?", "אני מסרב לחגוג יותר חגים ומועדים ואני לא אעמוד בצפירות!" וכמובן, "אני עובר לדירה משלי ברביעי לפברואר". בסופו של דבר הוא אכן עובר, אם כי לא בתאריך הזה, אל דירתם של הגיבורים ברחוב התקומה 6 קומה 3 דירה 2 מיקוד 52565, ונושא בפניהם דברים.

שילוב בין משחק ממגנט של אבי דנגור לבין בימוי שמנצל אותו עד תום, הופך את הסצנה הזו לאחת המרגשות והמדהימות בסדרה. סך כל ההתרגשות והפחדים של ארז התגלם בנאום ובדרך שבה העביר אותו, כמו גם בתגובות שלו לאחר מכן לשיחה סביבו. בשוט אחד ארוך אנחנו רואים אותו נאבק בדמעות בזמן שהוא מדבר, ואז מתיישב בשקט, שם אבל לא שם, לא יודע איך להגיב ומה לעשות לנוכח שיחתם של האחרים, המתרחשת כולה מחוץ לפריים. לרגע המצלמה נודדת מפניו למעלה, כמו עוקבת אחר מחשבותיו. וכשזוהר העולצת מדרבנת את יעלי לקפוץ, ארז לא יודע מה מצופה ממנו. איך על אנשים מן השורה, כאלה שגרים בדירה, לנהוג במקרה כזה.