בנימין נתניהו הוא לא רק ראש הממשלה, שר החוץ ושר הבריאות - אלא גם אחד התסריטאים הטובים בארץ, ובוודאי אחד השחקנים המיומנים כאן; אשף הופעה מול מצלמה ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר. המחשה נוספת לכך אפשר לקבל ב"קינג ביבי", הסרט התיעודי הטרי שהוצג בהקרנת בכורה ביום שישי האחרון במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים.
הסרט, שדן שדור ביים בכישרון ובחריצות, מבוסס על עשרות קטעי ארכיון - רבים מהם נדירים, הנחשפים כאן לראשונה. המעניינים בהם מגיעים מן התקופה הארוכה שבילה בארצות הברית, הן באופן פרטי ומשפחתי והן כדיפלומט. דרכם, אנו לומדים כיצד נתניהו התאמן באמצעותה של הכוהנת להופעה מול קהל, ליליאן ווילדר. "קינג ביבי" מיטיב להדגים כיצד הפך לתלמידה המצטיין, ואיך הוא מביא לידי ביטוי כל אחד ואחד מכללי תורתה.
מרתקים במיוחד הם הקטעים המוכיחים כי בתחילת הדרך, ביבי לא היה מלך מול המצלמה. פעם אחת, הוא מופיע עם זיפים ובשיער סתור; פעם אחרת, מתבלבל במאמציו להסביר באנגלית משל על המלחמה בטרור, ונדרש לשלושה ניסיונות כדי להשלים אותו כהלכה. מובן שנתניהו הפנים את הלקח ודאג כי הטעויות לא יחזרו על עצמן.
"קינג ביבי" יוקרן בקרוב ב-yes דוקו ועוד לפני כן ייתכן כי יזכה להפצה מסחרית. לכן, לא נרחיב עליו את הדיבור כעת. נאמר רק כי הוא מרתק, מאיר עיניים, לא משעמם לרגע, ובעיקר לא טריוויאלי ולא מתלהם.
כפי שהסרט מוכיח, נתניהו אדם חכם, ולכן סביר להניח שלא יתרום לו יחסי ציבור בחינם - בדיוק כמו במקרה של "שבעה ימים באנטבה" לפני כמה חודשים. בזמנו, כזכור, ראש הממשלה שתק כדג מול הייצוג השלילי של אחיו המנוח יוני בדרמת הפעולה, ובכך מנע הצתת אש סביבה והניח לה להתאדות במהרה מן האולמות. אפשר רק לקוות, אם כך, שהקהל הרחב יתעניין בדוקו הזה גם בלי סנסציות סביבו.
מה שבטוח, סביר להניח כי הסרט יזכה לתהודה רבה בארצות הברית ועוד יסתובב שם בהרבה פסטיבלים: גם בגלל העניין שיש בה סביב נתניהו, וגם כיוון ש"קינג ביבי" מקפיד להראות כיצד גיבורו השפיע לאורך השנים על המדיניות האמריקאית, ובעיקר על טראמפ. בהקשר זה, התלונה העיקרית שלי לדוקו המקומי, היא שנראה כי הוא נעשה מלכתחילה לקהל האמריקאי. בין השאר, לא פעם הקריינות כאן מסבירה עובדות אלמנטריות לכל ישראלי, דבר המסגיר כי הוא לא פונה לנתיניו של נתניהו, אלא לצופים הזרים שזקוקים להכוונה.
לסיכום, כיוון שאנחנו עוסקים באדם כל כך הגון ושקוף, נסיים בגילוי נאות קצר: הכתבת הפוליטית והמדינית של וואלה, טל שלו, היתה מעורבת בהכנת הדוקו הזה.
מן הסתם, חלק מקטעי הארכיון ב"קינג ביבי" מתרחשים על רקע תהליך השלום עם הפלסטינים, העומד במרכזו של "יומני אוסלו", סרטם של מור לושי ודניאל סיון, שהוצג כאן אף הוא בסוף השבוע במסגרת תחרותית.
מדובר בגרסה קולנועית מקוצרת, של סדרה ובה שלושה פרקים. אלה ישודרו ב-yes דוקו כבר בספטמבר הקרוב, התאריך בו העולם יציין חצי יובל לחתימה על ההסכמים השנויים במחלוקת.
הסרט, כמשתמע משמו, מבוסס על קטעי היומן שכתבו בזמן אמת המעורבים במשא ומתן על ההסכמים, הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני, וזו כבר נקודה לזכותו. לא פעם, מסמכי דוקו מקומיים מקפידים לשאול לדעתו של כל עיתונאי תל אביבי בנמצא, אבל שוכחים להתעניין בנקודת המבט הערבית. כאן, ההפך נכון, והגישה מאוזנת ושיווניות. לא רק יוסי ביילין ושמעון פרס (בראיון המצולם האחרון שלו) מקבלים פתחון פה - אלא גם נביל שעת ואבו עלא.
מעלה נוספת: לרוב, סרטים המבוססים על כמות כזו של חומרי גלם, נוטים להיות קורקטיים ויבשושיים. כאן, למרות הבסיס העובדתי המפורט והעשיר, יש מידה ניכרת של דרמה ורגש. "יומני אוסלו" מציג כאן מעין תת-ז'אנר דוקומנטרי שאפשר לכנות אמוציוטיבי - כלומר, אמוציונלי אך בה בעת גם אינפורמטיבי, ובכך טמון ייחודו וכוחו. גם עליו נרחיב את הדיבור בקרוב. בינתיים, נוסיף רק כי הקרנתו קיבצה אליה אושיות שמאל מכל השנים והגוונים: בקהל נצפו לא רק כוכב הסרט יוסי ביילין, אלא גם זהבה גלאון והיורשת שלה תמר זנדברג, רביב דרוקר וגדעון לוי, מנכ"ל שוברים שתיקה אבנר גבריהו ועוד.
סרט תיעודי נוסף וראוי גם כן במסגרת התחרות הוא "טוקלומטי" של דוד אופק וגד אייזן. הדוקו נקרא בשמו של הכדורגלן מבנין שהגיע לישראל לפני כעשור וחצי, ועורר רעש וגיחוך בגלל שמועות ומחלוקות סביב גילו האמיתי.
הספורטאי האפריקאי עזב בסופו של דבר את הארץ, אך השאיר כאן ילד, נצר לרומן שלו עם ישראלית. "טוקלומטי" עוקב אחר שובו לפה, לראשונה מזה שנים, כדי לנכוח בטקס הבר מצווה של ילדו, ובעיקר אחרי סערת הרגשות שחזרתו מעוררת אצל אהובתו מן העבר.
אף שנקודת המוצא של "טוקלומטי" היא מגרש הכדורגל, זה לא סרט על ספורט, וגם מי שאינם מתעניינים בענף יתרגשו ממנו. נוסף להיותו מרגש עד דמעות, הדוקו הזה גם מצליח להציג תמונת מצב של החברה הישראלית, ולהמחיש בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שהרשויות מעמידות בפני אמהות יחידניות, את היחס הגזעני כלפי שחורי עור, וכמובן גם את העובדה שבתחומים מסוימים, אנשים נתפסים כאן כסחורה ותו לא.
ראוי לציין גם את העובדה ש"טוקלומטי" הופק בידי ערוץ הספורט, וככל הידוע לי זו הפעם הראשונה בה הפקת דוקו שלו משתתפת בתחרות רשמית של אחד הפסטיבלים הגדולים. זו רק דוגמה נוספת לכך שגוף השידור הזה, שפעם היה מפוקפק ובעייתי, הפך עם השנים לאחד האיכותיים, המגוונים, המושקעים והמשקיעים בישראל. אליפות.
ועד הדיווח הבא, מילה כללית על הפסטיבל, שיימשך עד יום ראשון הבא: למרות החום, למרות הפקקים, למרות שאפשר להתרווח בסלון מול נטפליקס, בכל זאת האולמות מלאים ולרוב ההקרנות קשה למצוא כרטיסים. אירוע המוני וחגיגי במיוחד בעיר הבירה היה ערב הפתיחה ביום חמישי, בו הוצג "הבלתי רשמיים", שלאחר מכן הופץ מסחרית ברחבי הארץ.
היתה זו בחירה מצוינת למשבצת הספתח: גם בגלל שמדובר בסרט כה ירושלמי, וגם בגלל שהוא כה מהנה לצפייה, והקהל הרב אכן התמוגג. וכך, בזכות הלהיט הטרי על ש"ס, החזיר הפסטיבל עטרה ליושנה, והזכיר כי הקולנוע עדיין לא מת.
