פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדינה נאורה: הכאב של ריאד עלי וגם "טלוויזיה מהעתיד" הזכירו לנו כמה הכל כאן מגוחך

      ביום שישי קיבל כתב המגזין הוותיק של רשות השידור את רשות הדיבור במהדורת חדשות כאן, ופצח במונולוג כואב על האופן שבו הוא רואה את החוק, והמילים שלו פוצעות את שומעיהן. למחרת "טלוויזיה מהעתיד" חזרה אל שנות ה-90 כדי לחשוף את הפער הטראגי בין אז לעכשיו

      ריאד עלי מדבר על חוק הלאום במהדורת החדשות של כאן (צילום מסך)
      "וידוא הריגה לחלום הישראלי שלי". ריאד עלי בחדשות כאן (צילום מסך)

      1. מי שצפה במהדורת החדשות של כאן 11 ביום שישי האחרון מצא עצמו מול אירוע יוצא דופן באמת. אם בדרך כלל התקשורת הישראלית ממחזרת את מכבסת המילים הפוליטית, מהדורת סיכום השבוע מרדה במוסכמה הזאת. את "חוק הלאום" היא כינתה "חוק אי-השיוויון" - מה שאולי מייצג טוב יותר את העלבון שחשים בני הקהילות שנפגעים ממנו.

      מדובר בחוק דקלרטיבי ולכן יש משמעות כבירה לאופן שבו הוא מנוסח, ובעיקר למי שכמעט ואינם נוכחים בו בכלל - לא-יהודים, כרבע מתושבי הארץ הזאת (כ-20% מוסלמים ועוד אחוזים בודדים של דרוזים, נוצרים, חסרי-דת ואחרים). אלה נפגעים בצדק מדחיקה נוספת של האפשרות לקיים בארץ חיים משותפים המבוססים על שוויון וכבוד הדדי, כשותפים שווים ולא כאורחים. אף שערביי ישראל המוסלמים מהווים את החלק הארי של הקבוצה הזו, את האוכלוסיות שחשות מופלות מן החוק מייצגים בתקשורת הישראלית כרגע בעיקר בני העדה הדרוזית, 1.7% מהאוכלוסיה בישראל, אבל כזו המיוצגת היטב בכנסת ובעיקר בצה"ל.

      ריאד עלי, כתב מגזין ותיק של רשות השידור, קיבל באופן חריג את רשות הדיבור במהדורה ופצח במונולוג כואב, שנהיה ויראלי, על האופן שבו הוא רואה את החוק, והמילים שלו פוצעות את שומעיהן: "החוק הוא וידוא הריגה לחלום הישראלי שלי", אמר עלי וחשף כיצד נתפסים הדברים בעיני ציבור שלם שראה בעצמו שותף לכל יסוד של החיים בישראל: "המדינה לא יכולה לדרוש ממני להרגיש ישראלי על פי חוק, כי המילה ישראלי יצאה מהלקסיקון הישראלי - יש פה רק יהודים ולא יהודים, ואני לא יהודי". זכותו של האדם הממוצע לתמוך בחוק, להתנגד אליו או להיות אדיש כלפיו, אבל צריך לחשוב היטב על הדברים שעלי אומר ולהבין שגם לחוקים הצהרתיים יש משמעויות אמיתיות כלפי בני אדם. החלום הישראלי של הדרוזים גוסס. הדברים של עלי דורשים מאיתנו לשאול: אם כך הם פני הדברים, מה יהא על החלום הישראלי שלנו?

      עלי סיפר על בנו השוטר שמפריד במהומות בהר הבית, על החללים הדרוזים והלחימה כתף אל כתף, אבל הדברים הכי משמעותיים שאפשר היה לשמוע בנאום קורע הלב שלו היו על מקור הברית שנרקמה מלכתחילה בין העדה הדרוזית לבין התנועה הציונית. הוא הסביר כי זאת הייתה ברית בין מיעוטים שחיים במחתרת, שנמלטים ממלחמות דת פנאטיות במשך מאות שנים ולמעלה מכך, ברית בין קבוצות שזוכרות היטב מה זה להיות קורבן מופלה. האדנותיות של "חוק הלאום" מעלה את התהייה אם אולי נמצאים בינינו כאלה שכבר שכחו זאת.

      טלוויזיה מהעתיד, חבל על הזמן, גיה באר גורביץ', ניב מג'ר, גיתית פישר, אריאל ויסמן (צילום מסך)
      העליבות מאחורי המיתוס. מתוך "טלוויזיה מהעתיד" (צילום מסך)

      2. באופן אחר לגמרי, אפשר להסתכל גם על "טלוויזיה מהעתיד" כתוכנית שחושפת בעיקר את מה שמסתתר מתחת לקלישאות הישראליות. הפארודיה של התוכנית היא סטריאוטיפית: כל דמות ממלאת התפקיד שלה באופן מוגזם ונטול סאבטקסט, מתוך כוונה להדגיש את האבסורד שעומד מאחוריה. כך, יותר משהמערכונים מצחיקים או בלתי-צפויים (הם די צפויים), הם עגומים וחושפים את העליבות שמאחורי פוזות כמו כוכב טלוויזיה, סועדים בבתי קפה שפונים בבקשות משונות למלצריות או מגישי פינות "שיק או שוק".

      שלא במקרה, הפרודיה המוצלחת ביותר בפרק הראשון של העונה היא "חבל על הזמן" - טייק על סדרה שעוקבת אחר צעירים בתל אביב בשנות ה-90 בנוסח "פלורנטין", כטלנובלה מוגזמת בה דמויות כמו כוכב רוק, צעיר שחזר מהודו, הומוסקסואל מוחצן ו"סיגל החברה הצפונית שלנו שמבינה באופנה אבל נמשכת לגברים שלא טובים בשבילה" - מתנהגות כולן באופן חסר מודעות עצמית על פי תוכנית ההפעלה שלהן. המערכון לא חושף רק את העליבות מאחורי המיתוס האשכנזי-היפי של תל אביב אז (וגם קצת של היום), אלא גם את הפער הטראגי בינו לבין המציאות של ישראל ב-2018, שמסביר מדוע אנחנו נאחזים בו: לא רק שכר הדירה המגוחך, אלא גם האופטימיות, כפי שזו מתבטאת במונולוג של אחת הדמויות: "ישראל עכשיו היא מדינה חילונית, ליברלית, נאורה וככה זה יישאר לנצח, ואביב גפן לעולם לא יתמסחר". כעבור כמה תמונות, רבין נרצח וכולם בוכים, כי גם אבל לאומי יכול להיות פוזה. המערכון הזה הוא הלב של "טלוויזיה מהעתיד" - תוכנית שבזה לכולם, בפרט לעצמה, ובכל זאת איננה ניהליסטית.

      אף ש"טלוויזיה מהעתיד" מובלת על ידי צוות של כשרונות קומיים מעולים, ההימור של "רשת" על תוכנית כה רדיקלית בסגנון ובתכנים אינו מובן מאליו וראוי להערכה. במדינה כל כך רצינית, טוב שיש מי שמזכיר, גם אם זה במוצאי שבת באחת עשרה בלילה, שהכל לפעמים כל-כך מגוחך.