פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אתן לומדות: הזעם הניינטיזי של אלאניס מוריסט עבר היטב גם בראשל"צ 2018

      בגיל 44 אלאניס היא אישה מפויסת וחייכנית, אמנם עם רצועה קרועה בברך, אבל גם עם מיתרי קול במצב כחדש. כשהיא שרה אתמול בלייב פארק בראשל"צ את מילות השירים שלה - הרווים כוח נשי מתריס, מחאה על אפליות ועל שוביניזם, על כוחנות וניצול מיני - היא עדיין חדה מאי פעם

      אתן לומדות: הזעם הניינטיזי של אלאניס מוריסט עבר היטב גם בראשל"צ 2018
      צילום: ניב אהרונסון

      הכי טוב לבוא להופעה של אלאניס מוריסט כועסת. לא משנה על מה. על בן הזוג שאכל את מנת הפסטה ששמרת במקרר ותכננת לאכול בערב אחרי הפילאטיס. או על עצמך על שחייך חשוכי הפחמימה הם כה אפרוריים עד שמנה של פסטה ושיעור פילאטיס שלא הברזת ממנו עקב עייפות וחידלון הם אירועים ראויים לציון. תכעסי על הבן שלך, שנרדם אחר הצהריים על הספה וחירבש את כל הערב ולא יירדם לבייביסיטר דווקא ביום שאת יוצאת להופעה שכל כך חיכית לה. או על תתי-האדם שחותכים אותך בפקק ללייב פארק בראשון לציון. או על הפקק עצמו שמשתרך בזמן שנינט כבר מסיימת את מופע החימום ובטח תכף ההופעה תתחיל ואת תקועה פה ביונדאי סטיישן בשדרות משה דיין בפאקינג ראשון. תכעסי, לא משנה על מה. לא יהיה לך קשה למצוא.

      הכי טוב לבוא להופעה של אלאניס מוריסט כועסת כי השירים שלה הם הפסקול של הכעס והתסכול כשהחיים מביסים אותך או בועטים לך במפשעה. וזה נכון היום בגיל 34 בדיוק כפי שהיה בגיל 14, כששמעתי אותה בפעם הראשונה. אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה ששמעתי את "Ironic" ברדיו דיסק של אחותה הגדולה של ילדה מהשכבה שלי. היא קראה לנו לחדר שלה ואמרה לנו שאנחנו "חייבות" לשמוע את השיר הזה. עוד באותו יום ביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לקניון ושיננתי את השם המשונה של הזמרת כדי לבקש את הדיסק מהמוכר בחנות הדיסקים.

      וידאו אלאניס מוריסט בהופעה בישראל (יח"צ , שלומי פינטו)
      פסקול הכעס והתסכול. אלאניס מוריסט (צילום: שלומי פינטו)

      מהרגע שחזרתי הביתה ובמשך זמן רב אחר כך האזנתי לו ברצף. בלי הפסקה. שלפתי את החוברת השחורה שמילות השירים נדפסו בה בפונט מכונת כתיבה בצבע לבן ושיננתי את כולה. בהמשך כבר לא הייתי זקוקה לה וידעתי להגות כל מילה, כל צעקה, כל המהום בפזמונים. אני לא זוכרת מתי הוא נעלם לי - הדיסק. גם הרבה אחרי שמערכת הסטריאו התחלפה בנגני אם פי 3 ואז 4 ואחריהם באייפד שאפל, אייפון וקבצי מחשב עוד המשכתי לנגן אותו - באוטו, בכונן הסי די במחשב. עד שנעלם. אולי פשוט נשחק עד דק והתפוגג.

      אלאניס מוריסט עלתה אמש לבמה בלייב פארק בראשון לציון לצלילי גיטרות הפתיחה של "All I Really Want" בהליכה זקופה, ללא רמז לצליעה מהפציעה שהטילה אך לפני יממה צל של ספק על הגעתה לארץ ויכולתה להופיע (היא קרעה רצועה בברך יומיים לפני המופע בישראל). ומרגע שהיא עמדה שם היא לא נתנה לשום דבר להפריע לה - לא למכנסי העור (בחירה מאוד לא מוצלחת בקיץ ההביל של ישראל) ולא ללחות שלפתה בה ובקהל מן הים והפריחה כתמי זיעה גדולים בחולצתה הצהובה.

      אלאניס מוריסט הופעה (יח"צ , שלומי פינטו)
      בלי רמז לצליעה. אלאניס מוריסט (צילום: שלומי פינטו)

      כמו באוזניות כך על הבמה, השירים שלה הם פסקול הכעס, התסכול, העצב, הכישלונות, המבוכות, המריבות עם ההורים, האהבות הנכזבות, התעודות הבינוניות, הוויכוחים הקטנוניים עם החברות וההתייפחויות לתוך כריות. כל שיר עורר בי פעם הזדהות עזה, כמו שרק נערה מתבגרת יודעת להזדהות. אבסולוטית, כפייתית, מוגזמת וחסרת פרופורציות. אבל פרופורציות, למרבה המזל, הן משהו שהזמן יודע לתת וברוחב לב.

      שיר כמו "Perfect" שהיה המנון הקונפליקטים שלי עם הורי, במבט כן ומפוכח מאלץ להודות שככל הנראה לא נכתב עלי. הם לא דרשו ממני שלמות, ואלוהים יודעת שהם גם לא קיבלו. גם "Forgiven" שעסק במטען האשמה שמלווה נערות שגדלות תחת מכבש האשמה, הבושה והחטאים של הדת (הקתולית), כנראה פחות רלוונטי לסיפור חיי החילוני, הליברלי והמכיל (והמאוד לא קתולי). זה לא הפריע לי לשיר את מילותיו באדיקות והתכוונות רליגיוזיות כמעט, אז כמו עכשיו.

      ועם זאת, שירים כמו "Through You" שזורק אבנים על תקרת הזכוכית של ההגמוניה הגברית, "You Oughta Know" שהוא המנון קלאסי של כל אישה כועסת, נבגדת או מאוכזבת, ו-"You Learn", עדיין פורטים על כל הנימים הרלוונטיים. הם תואמים בצורה כל כך מושלמת את הצייטגייסט של המהפכה הפמיניסטית ועידן ה-MeToo, עד שכמעט אפשר לשכוח שהם נכתבו והתפרסמו לפני 20 שנה, ועבור רבות ניסחו בפעם הראשונה ובדיוק מופלא ולא מתנצל את כל מה שהרגיש להן לא הוגן, פוגעני ומפלה. זה לקח שני עשורים, אבל מוריסט היא היום נביאה בעירה. את הדברים שהיא ידעה לשיר ולצעוק כבר ב-1995 בהיותה בת 24 בלבד (זה די מדהים, תחשבו על זה), יודעים היום כמעט כולם.

      אלאניס מוריסט הופעה (יח"צ , שלומי פינטו)
      ידעה לפני כולם. אלאניס מוריסט (צילום: שלומי פינטו)

      ומעל לכל ישנה אלאניס. אמנם כבר לא הצעירה הכועסת על העולם ששולחת חצי זעם ותסכול מאחורי מחלפות שיער ארוכות, כי אם אישה באמצע שנות הארבעים לחייה עם תספורת קצוצה מהסוג שנשים בגילה נוטות לאמץ וחיוך של מי שנראית שמחה בחלקה. אבל המילים שלה חדות ודוקרות כתמיד והקול שלה צלול ונקי, מופלא ומהפנט בדיוק כשהיה לפני 20 שנה.

      בגיל 44 אלאניס היא אישה מפויסת וחייכנית, אמנם עם רצועה קרועה בברך, אבל גם עם מיתרי קול במצב כחדש. כשהיא שרה היום את מילות השירים שלה - הרוויים כוח נשי מתריס, מחאה על אפליות מובנות, על הקטנה ושוביניזם, על כוחנות וניצול מיני או על לב שנשבר על ידי דוש שלא היה ראוי לו - המילים, שפעם היו כל כך שורטות וחדות, מהדהדות במציאות שבה הדברים האלה כבר הרבה יותר מדוברים ומקובלים. הגלולה המשוננת, החדה, שהיא הכריחה אותנו לבלוע כדי להתפכח, יורדת היום בגרון הרבה יותר חלק. ואתמול בערב בראשון לציון עמדו כל הנערות בנות הארבע עשרה שהן היום נשים בנות שלושים וארבע וחמש ושש... וצרחו יחד איתה את כל המילים לכל השירים, וזה היה מושלם.