הדייט הראשון של ברק ומישל אובמה כלל צפייה משותפת ב"עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, אי שם בשיקגו של סוף שנות השמונים. לעומת זאת, קשה להאמין שדונלד ומלאניה טראמפ יצפו יחד ב"שחור על לבן", סרטו החדש והמדובר של הבמאי, שהגיע לאקרנים בסוף השבוע בארץ וברחבי העולם, כשהוא נישא על גל של ביקורות מהללות וסיקור תקשורתי מסיבי, וכשבאמתחתו הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן האחרון.
מדובר ביצירה הקולנועית החריפה ביותר שהופקה עד כה על הנשיא השנוי במחלוקת, ואמנם זו לא חוכמה גדולה לעקוץ אותו בהוליווד הליברלית, אך כאן הביקורת רחוקה מלהיות טריוויאלית - היא מעמיקה, מנומקת ובעיקר נוקבת. ספייק לי למעשה סוקר כאן את תולדותיו של הימין הקיצוני-הגזעני בארצות הברית, מימי מלחמת האזרחים ועד הלום, כדי לנסות ולהוכיח שטראמפ אינו אלא חוליה נוספת בשושלת המפוקפקת הזו.
בין השאר, "שחור על לבן" ממחיש כיצד הרטוריקה של הנשיא הרפובליקאי שואבת השראה מן השיח הקלאסי של המנהיגים הגזעניים לאורך הדורות. באחת מסצינות המפתח, למשל, אנו חוזים בראש הקו קלוקס קלאן, הארגון האמריקאי הידוע לשמצה מכולם, מנפנף באמירה "America First", ולמקרה שלא הבנו את המסר, הסרט מציג אותו חוזר על כך שש פעמים נוספות, כדי לוודא שההאכלה בכפית עשתה את שלה וכולנו קלטנו את הדמיון בינו לטראמפ. ככה זה - לספייק לי אין זמן לאלגוריות. הוא משאיר זאת לבמאים אחרים, בזמנים אחרים.
המסד העלילתי שעליו מוגשות כל האמירות הללו נשמע מופרך ודמיוני לחלוטין, אך מבוסס למעשה על ספרו האוטוביוגרפי של רון סטולוורת', שוטר אפרו-אמריקאי שהצליח להסתנן לשורות הקו קלוקס קלאן בקולורדו של שנות השבעים. הוא עשה זאת בעזרתו של שוטר נוסף, שאמנם היה לבן, אך גם היה יהודי. העובדה שאנשי הארגון הגזעני לא עלו על כך שמתחת אפם מסתובבים להם בני שני הגזעים השנואים עליהם, ממחישה את מידת העליבות האבסורדית שלהם.
זה כמובן לא הסרט האמריקאי הראשון שעוסק בקו קלוקס קלאן. קדם לו, בין השאר, "הולדת אומה" של של ד.וו גריפית' מ-1915: אבן דרך בתולדות הקולנוע, שמצד אחד נחשבת מהותית בהיסטוריה שלו כיוון שתרמה רבות לעיצוב השפה האמנותית שלו, ומנגד שנויה במחלוקת כיוון שהציגה את הארגון הגזעני באופן חיובי, ואף תרמה לפופולריות שלו ועודדה מעשי אלימות בהשראתו. "שחור על לבן" מצטט אותו ומתכתב עמו, כמו גם עם נקודות ציון נוספות בתולדות ייצוג השחורים על המסך - למשל, הקלאסיקה הקאנונית "חלף עם הרוח", או מורשתו של הארי בלפונטה, כוכב שחור שפרץ דרך בהוליווד, ומופיע כאן בתפקיד קטן.
באופן ישיר פחות, ולפעמים גם לא בהכרח מכוון, מתכתב "שחור עם לבן" גם עם סרטים קודמים אחרים שעסקו בשאלות של גזע, לדוגמה "כחום הלילה" ו"אח סמוי", וגם עם שניים טריים יותר - "הפנתר השחור" ו"תברח", שיוצרו ג'ורדן פיל היה כאן שותף להפקה. אם נצרף את שני אלה לסרט זה, כמו גם לכמה תוצרים קולנועיים מן העת האחרונה, לדוגמה "אור ירח" ו"Sorry to Bother You", הרי שנקבל את התקופה המשמעותית, הפורה והאיכותית ביותר בתולדותיו של הקולנוע השחור בארצות הברית.
אך לא פחות מאשר בקהילה השחורה, עוסק הסרט גם בזו היהודית, ובמקומה בחברה האמריקאית. דרך דמותו של השוטר בן דת משה, היא מראה כיצד הגזענות כלפי שחורים והאנטישמיות אינם אלא שני צדדים שונים של אותו מטבע. באחד הרגעים החזקים כאן, וסליחה על השימוש במילים הפוגעניות, מבטיח חבר בקו קלוקס קלאן "ברגע שנגמור עם הכושים, נעבור ליהודונים". מדובר בתזכורת חשובה לכל אותם יהודים בארצות הברית, או בישראל, שהתפתו לאמץ לחיקם את הימין הקיצוני האמריקאי במחשבה כי האנשים הללו הם חברים שלנו. ספייק לי מספק כאן תזכורת קולנועית שהם לא כאלה, אלא ניאו-נאצים.
כל האמור לעיל מקנה לתוצר הזה עוקץ, והופך אותו לאקטואלי ומלא בשר ועסיס, אך עדיין אין בו להעיד על כוחו האמנותי. לכן, חשוב לציין כי נוסף להיותו מדובר ומתוקשר, "שחור על לבן" עומד גם בפני עצמו, כסרט ולא רק בתור כותרת כעיתון. ספייק לי הרוויח את הקאמבק שלו למרכז הבמה ביושר, ולא רק כי רכב אליה על גבו של טראמפ.
נכון, ממש לא מדובר ביצירת מופת מושלמת - היא לא מותחת או מרגשת במיוחד; רוב דמויות המשנה בה מעוצבות כקריקטורות; קו העלילה שמציג קשר רומנטי בין השוטר השחור ופעילת זכויות אדם אינו מפותח דיו. עם זאת, יש כאן די והותר מעלות המזכירות כי ספייק לי הוא לא פוליטיקאי אלא קולנוען פוליטי. כלומר, כזה שהמסרים לא באים אצלו על חשבון הסרט, שאוהב את האמנות הזו מבין בה ושולט בה, ויודע להוציא את המיטב מאמצעי המבע השונים, בתשוקה, להט ושאר רוח.
וכך, נהנה הסרט מתסריט שנון ומשעשע בגישתו הגסה והסרקסטית - שאגב מזכירה לא פעם את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", עוד יצירה עכשווית שספייק לי מתכתב עמה כאן, מן הסתם לא בכוונה שכן השניים נעשו בערך באותו זמן. באשר לביצוע של הדיאלוגים: בתפקיד הראשי מתגלה כאן השחקן הצעיר ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל, מי שהיה שותף מקצועי ותיק של הבמאי. הוא ספג לא מעט ביקורת על הופעתו, אולי כי ייחוסו המשפחתי מציב אותו תחת בזכוכית מגדלת, אך לדעתי עושה כאן עבודה מצוינת. כך אמורים הדברים גם לגבי אדם דרייבר, בתפקיד השוטר היהודי. רבים מאסו כבר בשחקן, שפשוט מופיע בכל מקום ובכל תפקיד אפשרי, אבל מה לעשות - יש סיבה למה מלהקים אותו כל כך הרבה.
עם זאת, הרגעים החזקים ב"שחור על לבן" אינם אלה שמבוצעים בידי השחקנים, אלא קטעי הארכיון מאירועי שארלוטסוויל, שהתרחשו בדיוק לפני שנה. ספייק לי מציג אותם כאן באריכות, באופן יוצא דופן יחסית לתוצר עלילתי, עם דגש על הגינוי הרפה שהעניק להם טראמפ. זאת, כדי למתוח קו ישיר בין ימינו לתקופה המתוארת בסרט ולהראות שהחברה האמריקאית אולי הצליחה מדי פעם לטאטא את הזרמים הגזעניים שלה מתחת לשטיח, אך בכל פעם שמרימים אבן - מגלים כי הם עדיין שם, מסתובבים מתחת רגלינו כנחשי צפע.
לא פעם, הסרט כה מחוספס עד שהוא נראה כמו חומר גלם לא מלוטש, אך לעתים קרובות יותר יש בו רגעים של תנופה קולנועית - קטעים בהם השימוש במצלמה, עריכה ומוזיקה יוצרים תחושה מהפנטת ומטרידה. אחד מן הקטעים הללו מגיע לקראת סופו, כשהגיבור רואה לנגד עיניו כיצד האש של הקו קלוקס קלאן ממשיכה לבעור, במובן המעשי והמטאפורי.
הסצנה הזו שורפת בעיניים, אך גם מאירה ופוקחת אותן. מתוך הזוג שהלך ל"עשה את הדבר הנכון" בדייט הראשון שלו יצא הנשיא השחור בארצות הברית, ובזמן שעבר, ספייק לי נותר לוהט, מחכים ורלוונטי כפי שהיה. אז מי יודע, אולי גם מתוך הקהל שיילך לצפות ב"שחור על לבן" יוולד אדם שיחליט כי הוא רוצה לשנות את ההיסטוריה.
