וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דוקטור, תציל אותנו: "אמבולנס" מוכיחה עד כמה גדולים הפערים בחברה הישראלית

10.8.2018 / 8:07

הדוקו-ריאליטי החדשה של רשת מציגה את המציאות הישראלית מנקודת המבט של גופי ההצלה. לעתים היא נראית כמו סרט תדמית סטרילי, אך רוב הזמן מצליחה לחשוף את המורכבות של החברה המקומית, ואת הקיטוב הרה הגורל בין הסקטורים השונים שלה

קטע מהסדרה "אמבולנס" של רשת 13. צילום מסך
לא לומדים להכיר את הדמויות. מתוך "אמבולנס"/צילום מסך

מי שקורא את המבזקים באתרי החדשות יודע: אין כאן יום בלי אסון או טרגדיה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2017 נרשמו במשטרת ישראל 13,335 תאונות דרכים עם נפגעים. תנו רגע לנתון הזה לחלחל. זה ממוצע של 36.5 תאונות עם נפגעים מדי יום. הנפגעים האלה יכולים להיפגע קל (במקרה הטוב) וחלילה עשויים גם להיפגע באורח קשה, או אפילו ליהרג בכבישים.

לכל אחת ואחת מן התאונות האלה מגיעים ארגוני ההצלה, פרמדיקים וחובשים הדואגים לטיפול מיידי וראשוני לפני פינוי לטיפול מתקדם באחד מבתי החולים בארץ, במקרה הצורך. הוסיפו לכך התייבשויות, תאונות עבודה, אירועים פליליים, טביעות, פציעות ביתיות, התעלפויות, לידות, התפרצות מחלות ועוד - ותגיעו למספרים מפלצתיים של פניות למוקדי ההצלה מדי יום. לאורך 2016 יצאו לדרכם 785,490 כלי רכב של מד"א בעקבות קריאות. זהו עומס שלא ניתן לדמיין.

"אמבולנס", סדרה חדשה ברשת, מבקשת להציג את המציאות הזאת מנקודת המבט של אותם גופי הצלה - ההתמודדות הנפשית והמקצועית של מי שנאלץ להגיע ראשון לזירות תאונה, להשתתף במירוץ נגד הזמן ובכלל לתפקד כשחיים של בני אדם ניצבים על הכף. זה אמנם לא חידוש גדול: לא חסרים דוקו ריאליטי על בתי חולים, אפילו בישראל ("בייבי בום" או "המתמחים" למשל), אלא ש"אמבולנס" רוצה להיות קצת אחרת. היא מצליחה במקצת, ובמקצת אינה מצליחה.

יש לזקוף לזכותה של התכנית את העובדה שבניגוד לאחיותיה לז'אנר, היא נמנעת ברוב מוחלט של הזמן מגלישה למסחטת רגשות, מראות סנסציוניים ובנייה דרמטית על גבן של טרגדיות - עניין שאינו מובן מאליו כלל וכלל בישראל 2018. הצרה היא ש"אמבולנס" לא משכילה לבנות מתח ועניין בדרכים אחרות. בין השאר, לא ממש מציגים לנו את הגיבורים שבמרכזה (מלבד בשמם), שעבודתם מלווה בקריינות רשמית של השחקן איתי טיראן. כמו כן, כדרכן של תכניות כאלה, היא גם לא מציגה כמעט מידע נוסף, סטטיסטיקות, או מבט כלשהו מבחוץ, המפרש את התנהלות הכוחות ומנתח אותה - כך שזה לא ממש דוקו ולא ממש ריאליטי, ולפרקים נראה בעיקר כמו סרט תדמית סטרילי מטעם מגן דוד אדום.

אמבולנס. ינאי יחיאל,
בלי מסחטת רגשות. מתוך "אמבולנס"/ינאי יחיאל

כך מתקיים רצף של אירועים שאין בו ממש פשר: צוות כלשהו יוצא לטפל באירוע, מגיע למקום, מתמודד עם האירוע וממשיך משם. ובכל זאת, פרק הבכורה של התכנית דווקא היה עם ערך מוסף גדול, המאפשר הצצה לעיוות מוסרי שרוב הזמן מודחק בחברה הישראלית. אחת הניידות מירושלים נקראת לטפל באישה פצועת ראש בעיסאוויה, שכונה בירושלים השוכנת למרגלות הר הצופים, כלומר מרחק קצרצר מבית החולים הדסה שעל ההר. הצוות הגיע לשם במהירות, אך בגלל שבעבר הושלכו במקום אבנים על אמבולנס של מד"א, כוחות המשטרה מסרבים לאפשר להם להיכנס לכפר ללא ליווי, אף לא מרחק של כמאה מטרים עד ביתה של הפצועה.

למרות שהצוות מבהיר לנציגת המשטרה את חומרת האירוע, ניידת המשטרה מתעכבת זמן רב. אף שבני המשפחה של הפצועה מגיעים לניידת מד"א העומדת בכניסה לכפר ומתחננים שתבוא, ואף שהמרחק כה קצר - המשטרה לא מאשרת את הכניסה, והטיפול בפגיעת הראש של האישה הולך ונדחה לאורך זמן קריטי. הסיטואציה נעשית הזויה כשכבר מגיעים השוטרים, חמושים ופניהם מוסתרות ברדסים, בזמן שהפרמדיקים מגיעים לטפל סוף סוף באישה.

אכן, החיים בישראל בכלל ובירושלים בפרט מורכבים, והסדרה עצמה מקבלת את הדין, אבל על הצופה בבית בכל זאת לשאול את עצמו: האם אתם מוכנים לקבל את המציאות הזאת? מציאות שבה ההבדל בין האיש שנפצע בתוך שכונה יהודית לאישה שנפצעה בתוך שכונה מוסלמית באותה העיר, מרחק לא רב זה מזו - יקבע אם שירותי ההצלה יגיעו אליו בזמן, והאם האדם התמים יחיה או ימות? זה מופע חמור של אי שוויון, ענישה קולקטיבית של שכונה שלמה, וברמה מסוימת גם זלזול בחיי אדם. אפשר להשתמש בנימוקים בטחוניים לנצח ולהצדיק כל ביורוקרטיה והליך, ואפשר פשוט לתת לשירותי ההצלה לבצע את עבודתם (או למצוא ממשק פשוט יותר בין שני הכוחות).

עוד באותו נושא

"זה ילד שלנו, שמאוד רצינו ואין סיבה בעולם שנפיל אותו": צפו בהצצה מרגשת ל"בייבי בום"

לכתבה המלאה
אמבולנס. צילום מסך
אתם ערבים? הסיכוי שלכם למות כאן גבוה יותר. מתוך "אמבולנס"/צילום מסך

על הדברים האלה אפשר להשליך גם מופעים נוספים של אי שוויון במערכת הבריאות הישראלית - בין פריפריה ומרכז למשל: הפער בנגישות לרופאים מומחים, לשירותי רפואה דחופה או למחלקות מצוידות הוא חמור מאין כמותו. ב"אמבולנס" נדרשת אמא של ילד שנפגע בראשו, במושב דתי בגליל התחתון, להכריע אם היא מסכימה לפנות אותו לבית החולים רמב"ם, הרחוק יותר, כאשר על הכף ניצב שירות טוב יותר בבית חולים מאובזר יותר, אך במחיר השארת הילד הפגוע לבדו למשך כמה שעות, עד שתצליח להתארגן עם בתה הפעוטה.

"אמבולנס" נשמרת מעיסוק עקרוני בסוגיות האלה, אבל מאפשרת לצופה להיחשף אליהן באמצעות אפיזודות שונות. בצד יחסי הציבור הטובים, יש בה גם ערך רפואי קליני קולקטיבי: אפשר לראות דרכה עד כמה פצועה וחולה המציאות הישראלית, ועד כמה הפערים בה חורגים בהרבה מעבר לסכסוך בין שבטים שונים, אלא מתגלמים באירועים יומיומיים, פרוזאים, שעשויים לקרות, חס וחלילה, לכולנו.

פרמדיקים מפנים פצוע על אלונקה. ShutterStock
מעלה שאלות קשות. מתוך "אמבולנס"/ShutterStock
אמבולנס. צילום מסך
יש בה משהו. מתוך "אמבולנס"/צילום מסך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully