משפחת וושינגטון מככבת בשני סרטים שעלו כאן בסוף השבוע האחרון: ב"שחור על לבן" אפשר לראות את ג'ון דיוויד וושינגטון, שחקן מתחיל שזה למעשה תפקידו הקולנועי הגדול המשמעותי הראשון - וב"נקודת שוויון 2" את אביו דנזל, שאותו כמובן שאין צורך להציג. זהו הסרט העלילתי ה-65 בכיכובו של השחקן, ולמרבה הצער מדובר באחד הגרועים של הקריירה שלו, בטח מבין מותחני האקשן בהשתתפותו.
מדובר בהמשכון של הלהיט המפתיע "נקודת שוויון", שהיה כזכור עיבוד לסדרת טלוויזיה פולחנית על סוכן מיוחד בגמלאות, שחוזר מפרישה כדי לעשות דברים רעים לאנשים רעים. במקור גילם אותו אדוארד וודרווד, שחקן בריטי לבן, וכאן עושה זאת וושינגטון, המוכיח לעולם שגם בשנות השישים לחייו אסור להתעסק איתו.
הפרק הראשון בסדרת הסרטים, שיצא לפני ארבע שנים, תיאר כיצד צולל הגיבור לתוך הצד האפל של בוסטון, בעודו נלחם בגנגסטר רוסי ובנושאי כליו. זה היה סרט אלים ביותר, משונה למדי ולא אחיד ברמתו או בגווניו, אבל אפשר לומר כי הוא שילב בין המותחן האפל ודרמות גנגסטרים אורבניות.
הפרק השני, לעומת זאת, הולך לכיוון אחר לגמרי, ומעמיד במרכזו אינטריגה בינלאומית תמוהה כלשהי, שחלק ניכר ממנה מתרחש משום מה ברחבי העיר בריסל. רוב הזמן הוא נראה יותר כמו המשכון לאחד מסרטי "זהות בדויה" מאשר כמו גלגול טבעי של הפרק הקודם, וזה לא לטובתו, שכן הוא גנרי וסתמי גם בסטנדרטים הכי נמוכים שאפשר להציב למותחני ריגול.
כמו בסרט הקודם, גם הפעם עמד מאחורי המצלמה אנטואן פוקואה, שותף ותיק של וושינגטון שעבד עמו אף ב"יום אימונים מסוכן" וב"שבעת המופלאים". האקשן, כרגיל אצלו, סביר - אפילו סביר פלוס, אבל לא מלהיב במיוחד, בטח כשהוא מלווה השתלשלות עניינים כה חסרת טעם ומעוף. אנחנו רגילים לכל מיני קלקולים בתוצרים הוליוודיים שעולים באוגוסט, אבל אפילו הקיבה למודת הפיגולים שלנו לא רגילה לתסריט משונה שכזה, בו מהסצנה הראשונה ועד האחרונה לא ברור מה פשר הקנוניה שעומדת במרכז העניינים, מי האנשים שנרצחו, מי רצח אותם ולמה. אם הכוונה היתה ליצור כאן תיאטרון אבסורד: הרי ש"נקודת שיוויון 2" הצליח בכך.
רק דבר אחד ברור מן התסריט - המסר שהסוכנויות החשאיות בעולם המערבי כבר מזמן איבדו את הגבולות בין טוב ורע, מוסרי ומושחת וכיוצא בכך. האמירה הזו אולי היתה חתרנית לפני עשור, אך כיום היא כבר הכי נדושה שיש, ורק לאחרונה ראינו אותה חוזרת בצורות כאלה או אחרות ב"סיקאריו: הנקמה" ו"משימה בלתי אפשרית: התרסקות", אז גם ממנה לא באה כאן הישועה.
נוסף לכך, יש בסרט גם שני קווי עלילה משניים שאמורים להוסיף לו חום ואנושיות, בהם הגיבור פורש את חסותו על שני גברים שנקרים בדרכו וזקוקים לעזרה: האחד קשיש והאחר נער. גם המהלכים הללו אינם מוצלחים בלשון המעטה, ואף שהמשכון זה מעט קצר יותר מקודמו (שעתיים לעומת שעתיים ו-12 דקות), הוא לא מעניין ולא מותח. את התפנית העלילתית היחידה שבו אפשר להריח גם מהכיסא הכי מרוחק באולם, הארכי-נבל שלו מאיים כמו פיסת מרגרינה ותצוגת המשחק של וושינגטון מעוררת רק דבר אחד: צער על כך שהוא לא זוכה לשחק בסרטים טובים יותר.
למרות כל זה, הסרט רכב על המומנטום של קודמו כדי לצבור הישגים נאים בקופות ולכסות את ההשקעה בו. אפשר רק להתפלל שזה לא ייתן רוח גבית להפקת פרק שלישי ומיותר עוד בסדרה, ולייחל שדנזל וושינגטון יפסיק להתבזבז על המשכונים שכאלה, ויחזור לככב אצל ספייק לי או במאים בשיעור הקומה שלו.
