פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תשליכני: שימי תבורי מופיע ביידיש - וזה נפלא

      "א יידישע חפלה" הוא מופע שנותן לנו להתענג רק עוד קצת על מסורת ותרבות שהולכת ונעלמת. השילוב של שחקן החיזוק שימי תבורי הצליחה להוכיח ששילוב תרבויות הוא אפשרי. אבל בעיקר שלבן-אל יש עוד לא מעט מה ללמוד מאבא שלו

      אל תשליכני: שימי תבורי מופיע ביידיש - וזה נפלא

      החיים במאה ה-21 מהירים מתמיד והאופנות מתחלפות מדי יום ביומו. זה משתקף מן הסתם גם בזירה התרבותית. העולם שייך אמנם לצעירים, וגופי השידור וגורמי התקשורת לסוגיהם רודפים אחריהם כדי לזהות את מילות הקסם הבאות. בינתיים, יש מי שנשאר מאחור: קהל מעל גיל מסוים שכבר לא מוצא ברדיו את מה שהוא אוהב, ואמנים בולטים שהפכו - לפעמים תוך שנים ספורות - לחסרי במה שתכבד אותם. דובר לא מעט בשנים האחרונות על היחס לאמנים ותיקים במדינת ישראל, ועל השכחה של מורשות מפוארות, שזוכות היום לקיום מחתרתי כמעט אולי רק בפינות האפלות של היוטיוב, בעמודי הנוסטלגיה בפייסבוק. הזיכרון התרבותי הקולקטיבי שלנו לוקה באלצהיימר מתקדם.

      רגע, דיברתם על מורשת מפוארת שהושכחה? כי היידישפיל הוא מוסד שיודע על הנושא דבר או שניים. נדמה לי שאפשר לקבוע מפורשות שמדובר במוסד שפועל בלי יותר מדי אשליות: גם הקהל שלו הולך ומזדקן, מעטים יודעים יידיש, למעטים אכפת מאוצרות התרבות שלה. לא תצא ממנו מהפכה - המופעים של היידישפיל הם יותר בגדר נחמה, מעין קבוצת תמיכה נוסטלגית.

      א יידישע חפלה שימי תבורי מירי אלוני דורית ראובני יעקב בודו (יח"צ , ז'ראר אלון)
      "א יידישע חפלה" (צילום: ז'ראר אלון)

      אף המופע החדש של התיאטרון - "א יידישע חפלה" - אין בכוונתו לחדש במיוחד, אלא בעיקר לשמח ולשעשע עם המיטב של המיטב. זהו מופע בידור, מחווה ל-70 שנות יצירה ישראלית, המקבץ ראשונה על במה אחת כמה מענקי התרבות הישראלית משנות ה-50 ועד שנות ה-70: הבדרן האגדי יעקב בודו, כוכבות הלהקות הצבאיות מירי אלוני ודורית ראובני, וגם - הנה הטוויסט - הזמר הנערץ שימי תבורי. כן, שימי תבורי ביידישפיל, וזה הולם ונפלא.

      הארבעה, מלווים באחים אסנר ובשחקני חיזוק נוספים, ביקשו להוביל כאן ניסוי מעניין: מופע שמשלב יידיש ולדינו, מסורות ישראל ממזרח וממערב שלא נותר מהן הרבה בישראל של היום. האיחוד הזה אינו רק מין תמונת מחזור של אמנים שמייצגים צדדים שונים של התרבות הישראלית. בחוץ אין לאמנות של החבורה הזאת ייצוג כמעט בשום מקום, ובפינה הקטנה הזאת של העולם שכינסה אותם - ההבדל בין מזרח ומערב כבר לא כל כך משנה.

      מירי אלוני מצעד גלגלצ (יח"צ)
      הקול שלה עדיין עוצמתי ומדהים, מירי אלוני (צילום: יח"צ)

      הלהקות הצבאיות, פסטיבל הזמר המזרחי ושירים בסגנון סן רמו, שירי שטעטל ביידיש ובידור ישראלי נוסח שנות ה-60 - כל אלו שייכים היום לאותו המחסן שאיש כבר לא פותח, רוחות רפאים של העבר שכבר לא מתאווררות אפילו בשידורי הלילה האבודים של הערוץ הראשון. הקהל המבוגר שהגיע אמש להיכל התרבות בבאר שבע מחא כפיים לשימי תבורי וליעקב בודו באותן עוצמות. (אולי רק) בנוסטלגיה, כולנו באמת אחים.

      ומי שהגיע קיבל את מבוקשו: יעקב בודו הפליא במונולוג פתיחה קורע מצחוק ביידיש ועל יידיש (השבח לתרגום הסימולטני), הצחיק במערכונים נוספים וביצע את "זה נתפס לי" וחלק מ"הכל בגלל מסמר"; מירי אלוני, שהקול שלה עדיין עוצמתי להדהים, נתנה גם נאמברים ביידיש (בין היתר "מיין שטעטעלע בעלז", שהוקדש לאמן המפוחית ניצול אושוויץ שמואל גוגול) וגם קלאסיקות מהרפרטואר שלה, כמו "הבן יקיר לי" - עוד שילוב בין התרבות שהתפתחה בישראל לבין מסורות גלותיות - וכמובן קינחה בשיר לשלום (בחלקו ביידיש!), דורית ראובני שרה את "האיש מן הבקעה", וגם קלאסיקות בלדינו כמו "Mama yo no tengo visto" היפהפה (המוכר בעברית בשם "התרגעות").

      דורית ראובני בראיון אולפן (מערכת וואלה! NEWS)
      דורית ראובני החזירה אותנו ל"האיש מן הבקעה" (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

      ובכל זאת, ראוי להעניק התייחסות מיוחדת לשימי תבורי, כי הוא הליהוק המפתיע בחבורה. תבורי לא השתתף בחלקו הראשון של המופע, מה שהעלה את התהייה אם הוא אמנם מופיע בסוף. רק לאחר כשעה הוא עלה אל הבמה והתאקלם בה מהר מאוד, עם ביצוע עברי לנאמבר האולטימטיבי "א יידישע מאמע", ולאר מכן מכן דואט עם תמר שם אור לשיר שכולו יידיש, לפני שהמשיך בשרשרת להיטיו הגדולים שהתקבלו בתשואות. תבורי, כמו גם שאר חבריו לערב הזה, שייך לזן של אמנים שאוהבים את הבמה באמת והיא ביתם היחיד. הוא התענג על תגובות הקהל ורקד על הבמה בנינוחות וטבעיות כזאת, שמוכיחה שלבן-אל יש עוד מה ללמוד מאבא. לב המופע שלו היה הביצוע ל"אל תשליכני לעת זקנה", וזה בעצם הסיפור כולו על רגל אחת.

      בסך הכל, "א יידישע חפלה" היה מבדר ומהנה, אף שיש למופע לאן להשתפר. לצד קטעים שאפשר ורצוי להוציא לפנסיה, יש להצטער על מיעוט הדואטים ושיתופי הפעולה - כמעט כל הביצועים היו ביצועי סולו, אף שיכול היה להיות מרתק לשמוע את דורית ראובני שרה מירי אלוני, ואת אלוני שרה תבורי, למשל. אמת, הקולות אינם מה שהיו פעם, אבל העיקר הוא לא הביצוע הטכני כי אם עצם השירה והסיפור, העלאת הזיכרון והצלתו. יחד עם זאת, מוגזם לדבר על המופע כעל ערב חתרני. אין לו יומרות כאלה באמת למרות הניסיון לגשר בין שבטים, מסורות וסגנונות. הלקח מהמופע אינו פוליטי, אלא היסטורי: אוצרות התרבות שלנו נעלמים לנגד עינינו, ואיתם גם הענקים שתיווכו אותם. כל עוד הם כאן, אסור לוותר על אף הזדמנות ליהנות ממה שיש להם עוד לתת לנו - ויש להם עוד הרבה מאוד.