40 שנה חלפו מהרגע שהיתומה הקטנה "אנני" עלתה על הבמה בברודווי. במהלך התקופה הארוכה הזו הייתה לילדה הג'ינג'ית נוכחות דלה מאוד על הבמות בישראל, למרות שאין ספק שזה אחד ממחזות הזמר הכיפיים ביותר, שדור שלם גדל עליו, ושאין אחד שלא יודע למלמל שמחר יהיה יותר טוב, שאתה אף פעם לא לבוש בלי חיוך, ואיך שרים את "It's The Hard Knock Life". זה מחזמר מהקלאסיקה של המיוזיקלס, וטוב עשה המפיק העצמאי מאור מימון (שכבר הביא לנו את "היירספריי" המשובח) - שהרים את הכפפה ובעוד הפקה עצמאית הרים את המאסט הזה, שביים צדי צרפתי.
רפרוף בתאריכי המחזמר מבהיר בדיוק למי הוא מיועד. רמז: אם גדלתם על הסרט ויש לכם ילדים בגיל שעשוי ליהנות מהצגות בחופש הגדול, בסוכות ובחנוכה - אתם בהחלט הקהל. באולם שלא הוחשך לחלוטין, בשעה עשר בבוקר, ועם כל מיני מרצ'נדייז כמו חרבות אור וקשתות מנצנצות שאין שום קשר בינם ובין "אנני", החוויה הראשונית היא של הצגת ילדים משודרגת. ניתן לשער שזו גם הסיבה שהעוצמה של הקול הייתה כל כך חזקה. בקטעים שבהם שרו היתומות או הקורוס כולו - הרעש היה ממש מחריש אוזניים. מבאס במיוחד בהתווסף לעובדה שאין תזמורת שמנגנת את המחזמר, אלא הרכב של ארבעה נגנים, שגם הוא יושב מאחורי הבמה.
אבל די להתלונן. "אנני" זה מחזמר מעולה. הסיפור בו שנון, השירים להיטים אחד-אחד, וגרסתו העברית יכולה לטפוח לעצמה על השכם. כבכל מחזמר מתורגם, החשש הוא שהשירים הכל כך מוכרים יאבדו מהקסם שלהם במעבר לעברית, אבל הוא באמת מצטיין בכך (ועל התרגום דניאל אפרת). אמנם קשה לשבור הרגלים ישנים, וכש"I Think I'm Gonna Like It Here" הופך ל"הולך להיות פה כיף חיים", קצת מוזר להתרגל, אבל אם אני חושבת על קהל הילדים שיצפה במחזמר בפעם הראשונה - המסר לגמרי עובר, בשפה שנונה וקולחת.
כמובן שהסוד ל"אנני" מוצלח הוא אנני מוצלחת. את הילדה ג'ינג'ית השובבה מגלמות לסירוגין שתי שחקניות, שי הראל וליה שקד, שהייתה כובשת ושרה נהדר. גם היתומות שלצדה היו מוצלחות. מהפרצופים המוכרים שרקדו על הבמה הצטיין במיוחד אבי קושניר בתפקיד מר וורבאקס, הרפובליקני הקשוח שעושה הכול כדי לעזור לאנני. גם חני נחמיאס מוצלחת בתפקיד שבטבעו הוא הכי פחות מסעיר במיוזיקל.
דווקא החבר'ה הרעים קצת חסרים את הרשעות הנדרשת. טלי אורן, שתמיד מספקת את הסחורה, לא הייתה מספיק שבורה כמיס האניגן, אולי בגלל הקהל עתיר הילדים. זו דמות מושלמת שקצת מתפספסת - היא גם רשעית ושונאת ילדות קטנות ומתעללת בהן, אבל יש בה משהו מכמיר לב על האלכוהוליזם שלה והרצון לאהבה. עוד סיפור שהתפספס הוא הרומן בין וורבאקס (קושניר) לבין מיס גרייס (נחמיאס). מי שלא זוכר שבין השניים אמורה לפרוח אהבה, לגמרי עלול לפספס את הרמזים העדינים מדי. וחבל, קצת רומנטיקה עוד לא הרגה אף מחזמר.
חיסרון אחרון לפני שתקבלו המלצה חמה לרוץ לראות את "אנני" הוא בעיצוב התפאורה הדלה מדי. הבמה מאוד ריקה רוב הזמן, ומתחלפת רק באלמנטים מאוד בסיסיים שמסמנים איפה אנחנו נמצאים. ב-2018 סף הריגוש שלנו כבר גבוה מדי בשביל במה כה פשוטה.
אבל תלכו לראות את "אנני". במיוחד אם אתם הורים שרוצים לקחת את הילדים לבילוי מוצלח באמת, עם שירים משובחים והצגה שמכבדת את הקהל שלה (במחיר שנע בין 150 ל-200 שקל לכרטיס). גם אם אתם חובבי מיוזיקל אל תפספסו, יש בה הרבה רגעים שעושים את הצמרמורת הנעימה הזו בראש שיש רק במחזמר טוב. וכלב אחד חמוד, שגונב את ההצגה.
