"אני קודם כל גברת פלפלת": חני נחמיאס מדברת על הכול. ריאיון

"יש במחזמר הזה הכל: להיטים מוזיקליים, מוזיקה נפלאה, סיפור כובש, ילדים שמשחקים על הבמה ומחממים את הלב, ובמקרה של "אנני" 2018 - גם צוות נהדר, מהבכירים בענף בתיאטרון. איזה מזל שהמפיק, מאור מימון, קיים. רק בן 31 וכבר יש לו תיאטרון פרטי-מסחרי שמוציא הפקות נפלאות ברצף. ברודווי ישראלי. כמי שמחזמר הוא מרכז העשייה שלה, האיש הצעיר הזה הוא ברכה גדולה ואני מצדיעה לו ומייחלת להצלחתו. אני יושבת עכשיו בחזרות, נפעמת ומתרגשת ומזילה דמעה".

"אני רק אומרת "בלי סודות" והכבר גרון נשנק, לא בגלל שאני עצובה להיזכר, אני עצובה מכך שהחינוכית, המוסד שגידל אותי ונתן לי בית, נסגר. החינוכית הייתה הבית שלי הרבה מאוד שנים. הייתי ילדה בת 22 ויצאתי משם אחרי "בלי סודות" ו"בסוד העניינים" ופינה קבועה ב"זהו-זה" ו"בחדר של חני".

התכנית האחרונה של "בחדר של חני" ירדה מהמסך לפני כ-10 שנים, עליה גם קיבלת את פרס מסך הזהב.

"אני לא מתרגשת מפרסים, אבל הזכייה הזו הייתה הישג לחינוכית. היא לא טלוויזיה מרעיפה, לא שלחה כיתות שלמות לחו"ל ולא העניקה פרסים לכיתות שלמות ולא שלחה ילדים לירח. הילדים זכו בפרסים חינוכיים. סוגרים פה מקום איכותי שהדגיש תכנים ושפה ועשייה, לא סתם צמחו שם מוני מושונוב, שלמה בראבא, ציפי שביט, ספי ריבלין ז"ל, ועוד ענקים, שהיה לי הכבוד להיות לצידם".

היית פעילה במסגרת המחאה נגד הסגירה של החינוכית?

"הייתי פעילה ברשתות החברתיות. אני יודעת שזה אבוד, זה לא התחיל שלשום, אלא לפני יותר מעשור. שכשהייתי עוד עם "החדר של חני", לימור לבנת ביקרה, והיו שיחות ותחינות. אני יודעת שזה אבוד, ההחלטה נפלה מזמן, רק האריכו את הגסיסה".

"לשמעון פרס. אני באמת מתגעגעת".

וברמה האישית?

"אני עוזבת את הגעגועים הפרטיים שלי בצד. לא בא לי להיכנס למקומות של 'מסכנה ומתו לי'. אני מתגעגעת לפרס. יש לו מקום מאוד חם בליבי. אני מדברת באופן אישי. יצא ככה שבשנים בהן התעצבתי בגילאי 16-18 הייתי אצלו בבית הרבה מאוד פעמים. בנו, חמי, היה בן הזוג שלי. פרס היה אז שר ביטחון, ויצא לי להכיר אותו ואת סוניה מקרוב. יצאת לי להכיר את האיש מאחורי הפוליטיקאי. אני מסתכלת היום, כאישה מבוגרת, על העשייה שלו והפעילות האדירה והרב גונית, הוא היה הישראלי הכי חשוב בדור שלנו, אני מרגיש שהיתה לנו זכות שהיה לנו שמעון פרס שהביא כל כך הרבה שפיות וחכמה וכבוד, הוא יהודי יקר. אני חושבת שגם המורשת שלו".

(צוחקת) "הגובה שלי הוא 1.58, ויש לי נחיתות פיזית הקשורה בגובה. פעם הלכתי עם נעלי פלטפורמה, היום אני אישה בוגרת ורוצה שיהיה לי נוח. הבנתי שעם עקבי ענק אני עדיין נמוכה אבל עם עקבים. אני מתחפשת רק בהצגות, ביום יום אני הולכת שטוח. הייתי רוצה עוד 10 סנטימטרים".

למה?

"לאנשים גבוהים יש עוצמה, אנשים אחרים צריכים לעבוד קשה. החיים המקצועיים שלי היו יכולים להיראות אחרת עם עוד 5-6 ס"מ. מיקי קם למשל, ככה צריכה להיראות אישה. מלא נוכחות, אני צריכה לעבוד הרבה יותר קשה ממיקי, היא נכנסת ופשוט ישנה. בר רפאלי למשל נכנסת לחדר, היא לא צריכה לעבוד. אחרות צריכות להיות מצחיקות, שנונות, צריכות לעבוד".

הגובה זו הנחה שיש גם לגברים?

"גברים צריכים כרטיס אשראי. גברים עם כרטיס אשראי לא צריכים סקס אפיל ואפילו לא צריכים להיות רזים וחטובים. כרטיס אשראי מסדר הכל. מה קונה אותי? חוכמה, אני מתחרמנת מאנשים חכמים, אנשים שנונים ממגנטים אותי".

"אין מישהי שזה פסח עליה. גם אני הייתי שם, לא משהו שחילל את כבודי או נפשי, אבל זכור לי היטב. גם בתעשייה וגם בגיל צעיר, 10-12. משהו שמהר מאוד נפנפתי. הייתה לי עוצמה, הרגשתי אדם חזק ועוצמתי, והייתי אסרטיבית וטום בוי. מדובר בסבא של חברה. הוא נגע. לא הדפתי, הייתי בהלם, זה קודם כל גורם לקפוא. לא נשמתי, אבל הסתלקתי וזה בעיקר השאיר בי את התובנה החד משמעית שנעשה משהו שאסור לו לקרות, משהו שהוא לא תקין, לא סב שאוהב נכדה. אבל אני סיפרתי מיד ואולי בגלל זה הסבא לא ראה יותר את הנכדה שלו. הוצאתי את זה מיד. הוא גם עשה לה דברים, גילו את זה בעקבות זה שאני אמרתי".

נחמיאס היא בת דודתה של חברת הכנסת איילת ורבין נחמיאס. באחרונה נגע ח"כ איתן ברושי בישבנה של נחמיאס, אולם לאחר שהתנצל בפניה - היא סלחה לו. הסיפור עורר סערה, שבמהלכה נשמעו קריאות להדחתו של ברושי ונשמעו טענות נוספות נגדו.

"אני מעריצה אותה, היא אסרטיבית, חכמה, לא מנסה להתייפייף, אני גאה בה מאוד. היא יצאה מהפרשיה הכי טוב שיכלה וקיבלה הרבה מאוד נקודות. יש גברים שלמרות ששינו את החוקים, עדיין מתנהגים כאילו זה לא הובא לידיעתם באופן אבסורדי".

נדמה שפעמים רבות דווקא בני הדור שלך הם אלה שפחות מקבלים את השינוי שחל פה בשנים האחרונות. יכול להיות שברגע שהשינוי יופנם, הרבה מאוד אנשים, בני הדור הזה, יצטרכו להכיר בזה שהטרידו מינית, או גרוע מכך, היו קורבן להטרדות כאלה.

"בדור שלי צביטה, הערות סקסיסטיות ובכלל הטרדות היו גלויות לחלוטין, זה היה כמו משחק. אני ממש מהדור שספג את זה וחשב שזו נורמה. אבל השינוי כבר נעשה, הוא היה ארוך, ממושך ועם הרבה פיקים של אנשים מפורסמים שהואשמו ונכנסו להם לקרביים. אם יש מישהו שלא יודע עדיין, הוא חירש-אילם ולא חי בארץ או בכדור הזה. אני מאמינה שכולנו עברנו הטרדות, אם נרצה או לא נרצה להודות בזה והדור שלי היה חשוף הרבה יותר. אני מאושרת שהדור של בתי ואלו שאחריה יהיו חשופים לזה הרבה פחות".

"ויתרתי לחלוטין על מתוק. אני פריקית של בריאות, לא אוכלת גלוטן, לא פחמימות ולא סוכר. כבר כמעט 4 שנים ולדעתי לתמיד. יש שיגידו שזה טעם החיים, לא יבינו איך אני חיה בלי סוכרים. אני מוצאת המון דברים להיות שמחה מהם למרות שוויתרתי על מנות אחרונות. אני מאמינה שסוכר זה רעל. אין מוס וגלידות".

למה את הכי מתגעגעת?

"אני כבר לא מתגעגעת. אני באה מבית יווני, מלוחים ופיקנטיים וחריפים. הגרון שלי נרגש מהטעמים האלה ולא ממתוקים. אם יש משהו אחד, זה ריזוטו".

אבל את נראית נהדר לאורך כל השנים, למה היית זקוקה לשינוי הזה?

"דקה אחר גיל 40, דקה אחרי מה שהיה ברור מאליו, צריך להתחיל לעבוד קשה. עשיתי בעבר המון ספורט ואכלתי בלי הכרה והצלחתי לשמור על הגזרה ועל מראה ספורטיבי וגם על משקל. אבל לאורך השנים היה פיחות זוחל. הוספתי קילוגרמים טובים. היום אני יכולה להגיד שחזרתי למשקל שלי מכיתה ט', 52 קילו, לאדם עם מעט סנטימטרים זה משמעותי".

ואולי להיות מלאה, או לא מאוד רזה, זה גם בסדר?

"בטוח שזה בסדר. מעולם לא הסתכלתי על נשים מלאות או שמנות כאילו שנכשלו. אני רואה נשים שופעות וסקסיות ומסתכלת ויכולה להעריץ ולאהוב את איך שהן נראות, אבל אני רוצה להיות רזה".

"יום אחד התעוררתי וקראתי בעיתון גדול שעברתי אונס על הסט של הסרט שלו, "בובה". חתיכת סילוף. הקשר בין זה למציאות קלוש. לא היה ולא נברא, נקודה. זו הייתה סצנה בסרט, היה שם במאי, תפאורה, סאונד, איפור ולא היה אונס, לא היה קרוב אפילו. זו היתה סצנה אלימה, קשה, שחקוקה בזיכרון, סרט חזק. אבל סרט. התקשורת יודעת לקחת משפטים ולהוציא אותם מהקשרם. אז מה אם יש בן אדם מאחוריהם?".

ובכל זאת, פעמים רבות שחקניות נאלצו לעבור טיפול, או אפילו לפרוש מהצילומים בגלל סצנות אלימות.

"אני מבינה את זה לגמרי. ובאמת לא חזרתי לצלם יום למחרת, הייתי צריכה להירגע. אבל לא נאנסתי והגוף שלי נשאר טהור. משכו לי בשערות, ירקו עלי, זרקו אותי על פסי רכבת. סצנות לא יכולות להיראות ככה אם הן לא נעשות עד הסוף".

את מתחרטת על ההשתתפות בסרט?

"לא. ממש לא. צילמתי סרט במשך שלושה שבועות וזו הייתה סצנה של שעתיים, כמה אפשר לדבר על זה? באות פ' נדבר על פרופורציה. זה הגיע למצב שאמרו שאני צריכה לשמש פה לנשים נאנסות כי עברתי אונס. הרי הייתי מודעת לזה שנמצאים אנשים שיצעקו קאט, הרי בגופי לא נעשה דבר, לא הייתי שרויה בפחד קיומי שיכולים לפגוע בי ולו לשנייה. זה מגוחך בעיני".

את בקשר עם זאב רווח, במאי הסרט?

"לא. אני פוגשת אותו פעם בכמה שנים, באיזה טקס או אירוע. אבל אני לא חברה שלו ולא פוגשת אותו לקפה. הוא היה פרטנר לתקופה. יש אנשים שממשיכים הלאה ואין סנטימנט, יש כאלה שנשארים החברים הכי טובים שלך, זאב רווח הוא לא".

לפני יותר מעשור נחשד רווח במעשים מגונים והטרדות מיניות שביצע לכאורה בשתי שחקניות שהתלוננו נגדו. התיק אמנם נסגר מחוסר ראיות אבל ברקע הדברים החלו להיכרך בשמו שמועות נוספות.

"את השמועות גם אני שמעתי, אבל לא ראיתי ולא הייתי שם. הוא לא חלק מחיי".

"מעולם לא סנגרתי על חברי חנן גולדבלט. ואני לא מתביישת לומר חברי. כל מה שעשיתי זה להישאר חברה, לא להפנות לו עורף. זהו. יש משהו מאוד אלים בתקשורת. אנשים אמרו 'ומה אם היה עושה את זה לבת שלך?' מטומטמים. מה אמרתי? טוב שאנסת? אני בזה לו על מה שעשה, אבל בוחרת להישאר חברה גם ברגעים הכי קשים. כאן נמדדת חברות. בדיוק במקומות האלה. הוא ריצה את עונשו ויצא החוצה. יש חוק במדינה. עכשיו הוא צריך להשתקם ואני לא מפנה עורף. אני חייבת לו הרבה מאוד ואני זוכרת את זה".

איך הכרתם?

"חנן גולדבלט היה הבמאי שלי בלהקת הנח"ל. הוא הביא אותי ל"בלי סודות". אני חבה לו את מי שאני היום. אני משערת שהייתי מגיעה גם לבד לאן שהגעתי, אבל הוא נתן לי את קצה החוט שהפך אותי למה שאני. לא בא לי להפנות לו עורף. אמרו עליו הרבה דברים קשים ואיומים. אם אני נשארת חברה, זה אומר שאני תומכת במעשים? לא, רק תומכת באיש. יחד איתי היו עוד 80 חברים, גרעין חזק של נשים וגברים שנשארו שם בשביל לתמוך בו כשהוא מרוסק והילדים שלו לא בקשר איתו. מה הקשר בין זה למעשיו?".

עימתת אותו עם מה שעשה? דיברת איתו על זה?

"הרבה. אבל אני מעדיפה להשאיר את זה מחוץ לריאיון. אלה שיחות אישיות. הכל דובר".

ידעת בזמן אמת?

"מה פתאום. הייתי בהלם, לא נחשפתי לסוג של רבב בעצמי והייתי שם כל הזמן. בהתחלה חשבתי שזו המצאה, אבל אחר כך נוכחנו כולנו אחרת, זה היה לא נעים ומפתיע וכואב ועצוב".

את מתחרטת שאמרת שזו המצאה?

"לא אמרתי את זה בשום מקום שפורסם, רק בשיחות סלון עם חברים קרובים. אמרתי שהוא לא צריך את זה, הרי נשים היו סביבו כמו דבורים סביב פרח. לא אמרתי את זה בתקשורת. המילה 'תמיכה' מסולפת ורחוקה מהאמת. איך אישה יכולה לתמוך בדבר כזה? לפני שנה, במסגרת ריאיון טלוויזיוני סביב ההצגה "חנה'לה ושמלת השבת", נתתי ראיון ארוך, והכותרת היתה בלי קשר לכתבה. כאילו סילוף כזה, שתמכתי. כאילו נוח לומר אותו שוב ושוב כי זה מושך והכותרת מוכרת. מה הקשר לאמת? כלום, נאדה. אני מעולם לא התבטאתי אחרת".

על כל פשע היית מוכנה לתמוך בחבר? איפה עובר הקו האדום?

"לא. התשובה היא לא. אבל לא יודעת מה הקו האדום".

"באופן כללי אני מטפלת בעצמי. יש לי ימים ומקומות נמוכים ועצובים ואני מסתדרת. המקום היחיד בו איבדתי את זה היה שנה אחרי שבעלי הראשון צביקה שטיינמץ נפטר. הפעם היחידה שהרגשתי שאין לי במה להיאחז הייתה שנה אחרי שצביקה נפטר. בשנה הראשונה הייתי מגויסת כולי לילדים שלי, להשתקמות שלהם ולשגרה שלהם ולשמחה. עבדתי בזה. הגיע רגע בו היית צריכה להקדיש זמן לעצמי. הייתי מפורקת. האפקט המצטבר של ההכלה, הפיל אותי. הייתי צריכה עזרה".

"יש לי שני ילדים שילדתי, ועוד ארבעה ילדים שקיבלתי מתנה משני הבעלים שלי. פעמיים צעקו לי 'תלחצי', אבל אני אמא לשישה".

" 'בלי סודות' התחיל להיות משודר יום בהיר אחד והפך אותי אם רציתי או לא, לכוכבת ילדים. באותה התקופה הייתי בקאמרי, בהצגות של חנוך לוין ומחזות זמר ו"בלי סודות" תלש אותי מהתיאטרון הרפרטוארי וקיטלג אותי ומיתג אותי ולקח ממני את האופציה להמשיך להיות שחקנית תיאטרון. הרבה מאוד שנים הייתי סוכריה עם קוקיות, זה בור ששתיתי מתוכו מים זכים, אבל אופי העשייה שלי השתנה ברגע. אני אמביוולנטית. כמעט כל מה שיש לי, חומרית, זה משם. התפרנסתי מפסטיגלים ומחזות זמר וספרים לילדים ונוער, ומצד שני יש בי געגוע למקום בו צמחתי. אני שמחה שלמרות החסם הזה, מצאתי את עצמי חוזרת למרות החסם הזה חוזרת לתיאטרון כל כמה שנים. בפעם האחרונה ב"כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי".

איזה תפקיד בתיאטרון רצית מאוד לעשות ולא יצא לך?

"אין תפקיד שנורא רציתי לעשות, אבל אני יודעת שזה לקח ממני הרבה דברים בפוטנציאל, וגם שמעתי את זה הרבה פעמים. יש לי מופ בידור מוזיקלי עם דץ, שרץ בימים האלה. השאלה הראשונה על המופע היא האם זה לילדים. זה לא, אבל באופן אוטומטי זה לילדים. אני תמיד גברת פלפלת. לא יעזור כלום, קודם כל גברת פלפלת. לשמחתי, מחזות הזמר מיועדים לקהל של כל המשפחה".

"כשעשיתי בחינות ללהקה צבאית, ידעתי שהתקבלתי, אבל לא ידעתי לאן. באותן שנים למדתי אדריכלות בתיכון, אז במקום ללהקה צבאית, שלחו אותי להיות שרטטת בגולני ולישון באוהלים בשטח. יום אחד קוראים לי ממדור חינוך ומודיעים לי שאני הולכת ללהקת הנח"ל. לא נשמתי. כשהייתי חיילת כל הצבא לבש מדי דקרון בהירים, אבל רק ללהקות היו מדי זית. כשהלכת ברחוב עם דקרון מזית זה היה כמו ללכת עם מדים של נבחרת לאומית, בשפיץ של הצבא, בתקופה מאוד חשובה ומרגשת. אני תמיד אהיה זו שהייתה בלהקת הנח"ל, לא דרום או צפון, הנח"ל. אגב, חשוב להגיד, זו היתה תקופה לא טובה ללהקות הצבאיות, התקופה שרפול היה רמטכ"ל והיה ניסיון לפרק אותן. לא הקליטו שירים ולא תכניות טלוויזיה, אבל עבדנו בשטח ונסענו באוטובוס שכתוב עליו להקת הנח"ל".

"לדעתי אני שיאנית מחזות הזמר בארץ. עשיתי 19 עד עכשיו, על שניים מהם קיבלתי את פרס התיאטרון, "צלילי המוזיקה", וההפקה הקודמת של "אנני". אני מרגישה שזה כמו לצעוד בנעלי בית, המקום בו אני מרגישה הכי בנוח. הבמה שמאפשרת לי גם לשחק, גם לשיר וגם לרקוד, הז'אנר הכי חביב עלי. לשמחתי, בשנים האחרונות יש תנופה אדירה של מחזות זמר. זה לא היה ככה לפני עשור. לצד זה, יש את חג המחזמר של אורי פסטר שנולד מתשוקת הקהל למחזות זמר. היום לא צריך לנסוע עד ברודווי בשביל מחזות זמר משובחים".

"אנחנו שבט נחמיאס. משפחה זו זכות גדולה, לא ברורה מאליה. קיבלתי משפחה שאפשר לכתוב עליה שירים. משפחה מחזקת ונותנת גב. אבא בן 85, אמא בת 79. הורים מרעיפים, פנסיונרים עליזים. אני עובדת בלשמח אותם. הם באים להופעות, יושבים שורה ראשונה בכל הצגה ופרמיירה, אני מוקירה את ההורות המדהימה, קיבלתי מודל נפלא. התחתנתי פעמיים, פעם עם צביקה שטיינמץ האשכנזי ופעם עם מאיר עזורי העירקי ונשארתי נחמיאס מהבית, יווניה עם גאוות יחידה".

איך את כתובה בתעודת הזהות?

"שטיינמץ נחמיאס עז. רק 'עז'. את שאר האותיות של עזורי הוסיפו בכתב יד, כי לא היה מקום לכל כך הרבה אותיות. כשצילמתי את "בלי סודות", היה כתוב נחמיאס שטיינמץ, אבל אחר כך השלתי את שטיינמץ, ואת השם של בעלי השני לא הוספתי".

"אין אדם בלי סודות, לכולנו יש. אם את חושבת שאת יכולה לגלות אותם, את טועה. חוץ מזה, רוב הסודות נפתחו. התראיינתי בכל כך הרבה מקומות לעיתונים, אם היו סודות, הם כבר אינם. אז בלי סודות".

את אוהבת ראיונות?

"לא. זה מס שאני צריכה לשלם. אני פוחדת נורא. נכוויתי בעבר הרבה פעמים בחיים. כשצביקה נפטר, באו הרבה אנשים, שחקנים, זמרים ועיתונאים שהיו קרובים אלי. אחד העיתונאים שבאו לנחם ישב איתנו, שאל שאלה פה ושם, אותי ואת אמא של צביקה. דיברנו, כמו שסיפרנו לכולם. למחרת הייתה כתבה על שני עמודים, עם כותרת הכי טלנובלה ואמא של צביקה מצוטטת ואני מצוטטת. אמא של צביקה התנפצה. כאילו אתה ממסחר כאב. במקום לשבת בשבעה, אתה מתראיין. לא דיברתי יותר עם הכתב, אני לא מדברת איתו עד היום".

"הניסיון האחד והיחיד שלי היה בגיל 25. הבן שלי היה בן 8 חודשים. הייתי שחקנית צעירה בתחילת דרכה שמאמינה שתפקיד גדול יביא אותה להכרה, הסכמתי לבלוע את הגלולה המרה כי חשבתי שהתפקיד מספיק ערכי וגדול כדי שיראו לי את הציצים לחצי דקה".

איך החוויה זכורה לך?

"בגדול זו חוויה איומה. בעיקר אני זוכרת את ההקרנה של הסרט. באתי עם ההורים שלי ורציתי למות, שתיפער האדמה ותבלע אותי להרבה זמן. עירום על במה לא הייתי מסוגלת לעשות. השתתפתי בהצגה "הנשים האבודות מטרויה", השחקנית רבקה נוימן הייתה מתפשטת נותנת מונולוג, אני הייתי מכסה אותה, ועד היום אני זוכרת את דפיקות הלב שלה. חשבתי איזה אומץ".

"עוד סערה בכוס מים. אני נגד גירוש. שנית, אני מסתכלת על האנשים שהגיעו לפה כי מסוכן להם, או בלתי אפשרי להם לחיות במדינות שנולדו בהן, וחושבת שמדינת היהודים צריכה להיות הדוגמא למדינה שנותנת מקום של שלווה וקבלה ותמיכה לאנשים שנמצאים בגבולותיה, דווקא בגלל מה שהעם שלנו עבר. אני חושבת שמה שקורה בתחנה המרכזית בתל-אביב זה עוול גדול מאוד לכל האנשים שגרים שם, זה סוג של גטו והממשלה לא מטפלת בזה נכון".

לפני כשנה העלתה סרטון לחשבון האינסטגרם שלה, ובו תיעדה אדם חופף ראש ברחוב עם בקבוק מים, והוסיפה את הכיתוב "קפצתי לאפריקה בלי לטוס". נחמיאס ספגה ביקורת נוקבת, אבל לטענתה, לא הובנה נכון. "ניסיתי להגיד שזה פה ובלב העיר הגדולה, וזה לא פתור. ולקחו את זה לאן שלקחו, אני לא מתנצלת ולא רוצה להסביר, הכלבים יכולים לנבוח ואני ממשיכה בשלי, במה שאני מאמינה. אם הייתי מרגישה שעשיתי משהו לא נכון או לא בסדר, הייתי מורידה את הסרטון. אני חושבת בדיוק להפך מהאופן בו הובנתי".

"איש ואגדה. הוא מביים את "אנני". אני מצדיעה לו ותעשיית הבידור הישראלי צריכה להצדיע לו, איש מאוד אהוב, גם חבר אישי, חלק מחוג החברים שלי, הוא אמנם בגיל של אמא שלי, אבל אני לא רואה את אמא שלי שותה יין ומספרת סיפורים עד אמצע הלילה. אני יכולה לשבת איתו שנים. הוא מקסים וצעיר לנצח. תמיד מחובר ומעודכן, תמיד רעב ומלא חיים. אמול החזרות נמשכו עד עשר בלילה, אני הייתי סמרטוט, אבל הוא קיפץ באולם".

"אין מצב שלא הייתי שחקנית. לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר. המילה קריירה, אני לא מתחברת אליה, יש בה משהו דוחה, כאילו עובדים לפרסום, אני עובדת מאהבה למקצוע, זה שמשלמים לי, זה בונוס. כשהתחלתי במקצוע הייתי מוכנה אפילו להתנדב".

התחלת בגיל צעיר מאוד.

"בגיל 10 הייתי חנה'לה בהצגה "חנה'לה ושמלת השבת", וכמעט חמישה עשורים לא עשיתי שוב דבר אחר. הבת שלי, שעובדת בתור גננת, מצאה אצל ההורים שלי ריאיון שעשו איתי בגיל 10, ושאלו מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. עניתי 'שחקנית או גננת'. אז אני שחקנית והבת גננת, עם 35 ילדים שמסתכלים עליה בעיניים כלות מופיעה מולם כל יום".

"הייתי נציגה מטעם הירוקים, במועצת העיר, אבל רמת גן מבחינתי זו עוד עיר בארץ. גרתי בה כמעט 16 שנים אבל כששאלו אותי, אמרתי שאני מגבעתיים. לרמת גן הגעתי כשהתחתנתי. גרתי בה וילדי הלכו לבתי הספר ומצאתי את עצמי פעילה, אבל זו הייתה טעות גדולה. מועצת העיר זה פרק שהייתי שמחה לשכוח, היכרות מקרוב עם נבחרי ציבור שאין בהם שוב דבר מלבד קטנוניות, כוחנות, חוסר יושר, מניפולציות, מניפולטיביות, אפילו רוע. לא היה שם רגע אחד של חדווה. זה משהו שלא אעשה יותר אף פעם. באתי מרצון לשנות ולעשות. לא מתאים לי להיות תמימה וטיפשה אבל הייתי, זה לא מקום לתרום ולעשות, זה רק מקום להילחם. אני לא אדם של מלחמות. התרחקתי בלי להסתכל לאחור, לכן אני גאה באיילת נחמיאס-ורבין, היא עושה עבודה מצוינת ושומרת על ניקיון השפה, היא אצילית ונציגה נפלאה של המשפחה בכנסת".

תצביעי לה?

"ברור".

את חברת מפלגה?

"לא. אבל ההורים שלי התפקדו. ואם היא תבקש, אתפקד".

"הייתה לי כמיהה לגור בלב תל אביב, קניתי מ'גינדי' את הדירה ב-2010 בגלל המיקום, ועכשיו אנחנו נפגשים איתם בבית משפט".

במסגרת המאבק המתוקשר שלקחת בו חלק, ספגת ביקורת שאת מנותקת, גרה במגדל יוקרה, ומתלוננת.

"אני באמת מתנצלת שעבדתי והרווחתי את לחמי. אני משלמת משכנתא, אם זה מרגיע מישהו. לא גנבתי מאף אחד. גם לאנשים שגרים במקומות חלומיים יש את הזכות להתלונן כשמקולקל ומושבת וחסום לגמרי. לא רק לעניים מותר לזעוק, גם לאנשים שגרים במקומות שנחשבים ליוקרתיים, אבל מכרו להם חלום ושברו, מותר לזעוק".

שנים ארוכות גילמת את דמות הגיבורה, ועכשיו את מגלמת את האמא של הגיבורה, או דמויות ליד הגיבורה, במקרה הזה.

"הכי בולט זה "חנה'לה ושמלת השבת". הייתי חנה'לה כשהייתי בת 10, והיום אני משחקת בהצגה את אמא שלה. וכשאני נכנסת לבמה הקהל מוחא כפיים. ההורים שגדלו עלי, מתרגשים. הם באים להצטלם, יש דמעות בעיניים וזה מדהים, זו הרגשה שהיה לי חלק בגידול של דור".

זה תהליך שעובר גם על שחקנים גברים בבגרותם?

"לנשים יש היצע קטן לגילאים האלה בתפקידים ראשיים בניגוד לגברים. נתן דטנר יכול לשחק ב"כנר על הגג" ו"סלאח שבתי". איזה מחזמר יש לאישה בת 50 פלוס, בו התפקיד הראשי הוא של אישה?".

יש בך כאב על זה?

"לא. אושר עצום על זה שאני רלוונטית ומחפשים אותי ומבקשים אותי ואני כבר יודעת מה אעשה בחנוכה הבא. אין לי צער על אובדן הכבוד, אלא אושר עצום שאני ישנה, ועל הבמה".