לניק הורנבי יש שתי תשוקות גדולות בחיים: כדורגל ומוזיקה. לאהבתו הראשונה הקדיש את ספר הביכורים המהולל שלו, "קדחת המגרש", שהיה בסיס לסרט בריטי ולאחר מכן גם לעיבוד קולנועי הוליוודי. גם תשוקתו השנייה של הסופר לא קופחה, וכיכבה למשל ברב המכר "נאמנות גבוהה", שעבר אף הוא אל הבד.
בשלהי העשור הקודם, כתב הורנבי ספר נוסף על האובססיה המוזיקלית שלו, "ג'ולייט, הגרסה העירומה" שמו, ובסוף השבוע עלה כאן סרט בשם זהה, המבוסס עליו. הוא מצטרף בגאון למועדון העיבודים הקולנועיים לספריו של הבריטי, שכולל בין השאר גם את "רווק פלוס ילד" ואת "ארוכה הדרך למטה", ולמרבה השמחה מתגלה כאחד הטובים שבהם.
כריס אודווד הולך כאן בעקבות קולין פירת', יו גרנט ושחקנים אחרים שזכו לשקף את בני דמותו של הורנבי, ומגלם אקדמאי החי בעיירה מנומנמת בחופי אנגליה. מבחוץ, החיים שלו אפרוריים, אך מבפנים, עולמו תמיד עשיר ותוסס. זאת, בזכות האובססיה שלו לאליל רוק שכבר פרש מאור הזרקורים, אך הותיר אחריו קבוצה קטנה ומסורה של מעריצים שאוספים ומנתחים כל פרט שקשור בו, וסוגדים לו כפי שרק חסידים מוזיקליים יכולים.
אנני, זוגתו של הגיבור, משלימה עם הפילגש המוזיקלית של יקיר לבה, אך ההרמוניה המשמימה של חייהם מתערערת ביום בו היא מעזה להתערב בדת שאהובה ברא לעצמו. אז מתברר, רחמנא ליצלן, כי יכול להיות שהיא מבינה טוב מכולם ביצירתו של הזמר.
מובן שלא נגלה יותר מכך, כדי לא להרוס את ההפתעה וההנאה למי שלא קראו את הספר, ולא מכירים את שלל התפניות העלילתיות של "ג'ולייט, הגרסה העירומה". נאמר רק, כי הורנבי מצליח לגעת בצורה חכמה ועמוקה בשאלות הקשורות להערצה מוזיקלית, ובראשן התהייה - למי היצירה שייכת, ליוצר שלה או לקהל? הוא גם מסתכל פנימה, בהרבה אירוניה עצמית, ועוקץ עכברי מוזיקה שכמותו על מנהגיהם השונים, למשל הנטייה לנתח יתר על המידה כל מילה שאלילם כתב, או היומרה שלהם לחשוב כי הם יודעים להעריך את עבודתו יותר מן האמן עצמו.
במישור אחד, זהו סרט על הערצה ואובססיה, אך במישור אחר, זוהי גם דרמה קומית רומנטית, על המשולש שנוצר ברגע בו אותו מוזיקאי נערץ, בגילומו של אית'ן הוק, נכנס בגופו לחייהם של הזוג, בנסיבות עליהן לא נרחיב. נוסף לכך, ואולי גם חשוב מכל, יש ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה" גם ממד שלישי: סיפורה של הצלע הנשית במשולש, בגילומה של רוז ביירן. היא מתחילה את העלילה כדמות משנית ונראה שכך היא תישאר, אך אז הולכת ומתפתחת, וצומחת להיות הגיבורה האמיתית כאן.
הסרט נקרא "ג'ולייט, הגרסה העירומה" בשם אחד משיריו של המוזיקאי, ובשמה של גרסה חדשה שלו שמתגלה וכמובן מוציאה את המעריץ מדעתו. אך למעשה, הכוכבת האמיתית שלו היא אנני, שהמהלכים העלילתיים הקשורים בה הופכים על פניהם את הקונבנציות השגרתיות של הקומדיה הרומנטית, ומציגים בסופו של דבר מודל של נשיות משוחררת ועצמאית לחלוטין.
ביירן, בדמותה של אנני, מוכיחה שוב שהיא שחקנית לא מוערכת דיו, מלאת קסם ואינטליגנציה. אית'ן הוק, כהרגלו, מביא לסרט גזעיות נטולת מאמץ ואודווד, כפי שעשה ב"מסיבת רווקות" ולהיטים קומיים קודמים אחרים, מיטיב לגלם בהומור את הגבר שיש לו נתונים פיזיים תמירים, אך הוא מגושם פיזית ונפשית. התסריט של הורנבי שנון וחכם ובקצה הפירמידה עומדת מלאכת הבימוי של ג'סי פרץ, שסרטו האחרון היה "אחינו האידיוט" ומאז ביים בסדרות טלוויזיה רבות, למשל "בנות". עבודתו כאן אינה מבריקה במיוחד, אבל רגישה ומתוקה, וכזה הוא הסרט כולו.
מעל כל זה, כראוי ליצירה העוסקת באהבה למוזיקה, יש כאן גם פסקול נפלא, שחלקו נכתב במיוחד לסרט. קשה לברוא באופן משכנע מוזיקאים פיקטיביים ועוד להמציא להם גוף יצירה אותנטי. סרטים קודמים רבים נכשלו בכך, אבל "ג'ולייט, הגרסה העירומה" מצליח גם בזאת, ואם לא היינו יודעים אחרת, בהחלט היינו מאמינים כי האליל שעומד במרכזו הוא זמר נערץ ואמיתי.
מדובר, אם כך, באחת היצירות הרומנטיות המוצלחות שנראו לאחרונה על המסך הגדול. פעם נוספת, השכיל הורנבי להגשים את חלומו של כל אמן: להפוך את האובססיה האישית שלו למשהו שגם הקהל הרחב מתרגש ממנו.
