הקולנוע הצרפתי היה ונותר התעשייה האירופאית הדומיננטית בשוק הישראלי, אך תמיד היה לנו מקום חם בלב גם לסרטים איטלקיים. האהבה המקומית לתוצרת של ארץ המגף היא מסורת ארוכה, שמתחילה בשנות הארבעים וממשיכה עד "זרים מושלמים", מן הלהיטים האירופאיים הגדולים של העת האחרונה.
נוסף לכך, בשנים האחרונות ראינו כאן עוד כמה סרטים איטלקיים שאולי לא ריסקו קופות, אבל בהחלט זכו להצלחה נאה. אחד מהם היה "הון אנושי" המצוין, שלכתיבתו היה שותף פרנצ'סקו ברוני, תסריטאי פורה שיש לו ברזומה עשרות קרדיטים מאז שנות התשעים. בעשור האחרון, הוא החל גם לביים, ובסוף השבוע עלה כאן "כל מה שתרצה", סרטו השלישי כבמאי, והראשון שמופץ בארץ.
כיוון שגם אני חסיד עיוור של התרבות האיטלקית, הרי ש"כל מה שתרצה", כמו כל סרט בשפה זו, קיבל אצלי שתי נקודות כבר ברגע שעלה המסך. בהמשך התברר כי מגיע לו ניקוד נוסף, על מעלות אחרות שיש בו.
עלילת הסרט עונה לתבנית מוכרת למדי, שהיתה בסיס גם ל"ניחוח אישה" - במקור דרמה איטלקית, כזכור. כלומר, סיפורו של אדם מבוגר החונך צעיר, ומלמד אותו את רזי החיים.
במקרה זה, מדובר בפרחח רומאי צעיר, כזה שככל הנראה לא קרא ספר שירה מימיו, המתחיל לארח לחברה למשורר בודד וחולה אלצהיימר. הבחור, שמגיע מרקע כלכלי-חברתי נמוך, עושה זאת בתחילה תמורת תשלום ותו לא, אך עם הזמן מרוויח הרבה יותר מאשר כסף. למרות מחלתו של הקשיש, את מה שהוא שכח אחרים עוד לא למדו, והפטרון מדריך את חניכו כיצד לראות את העולם באור שונה, לקרוא אותו אחרת ולאהוב אותו כפי שלא אהב מעולם.
אלצהיימר הוא לאחרונה מוטיב פופולרי בסרטים, כולל למשל ב"אהבה בדרכים" של פאולו וירזי, איתו ברוני שיתף פעולה ב"הון אנושי". המחלה מובילה את המשורר להאמין כי הוא עדיין חי בשנות הארבעים, מה שיוצר כמה רגעים יפים ומשעשעים. כך, למשל, הקשיש משוכנע כי טורינו היא עדיין המועדון הכי גדול בכדורגל האיטלקי. חברו החדש משחק עם חבריו בפלייסטיישן ומנצל את האופציה לבחור בקבוצה מן העבר, וכשהוא שומע את השדרן במשחק הווידאו משדר את ההתמודדות הפיקטיבית, האוהד המסור משוכנע כמובן כי כל זה קורה באמת, ומעודד במרץ את קבוצתו האהובה, כאילו אנחנו עדיין ב-1947 והיא רומסת את הליגה.
זהו רגע נהדר אחד מני רבים בסרט, שמצליח לערבב בין קומדיה וטרגדיה בטוב טעם, ובצורה מעוררת הזדהות ומרגשת. את המשורר מגלם ג'וליאנו מונטלדו, במאי ותיק שלעתים חוטא במשחק, ומתגלה כליהוק אידיאלי - הוא מביא ל"כל מה שתרצה" עשרה קבין של קלאסה, אלגנטיות ואצילות. אנדריאה קארפנצנו, עלם החמודות האלמוני למדי שמגלם את הפרחח, בולט בנוכחותו הפוטוגנית והכובשת, וכך גם קרולינה פאבונה, המשחקת את הצעירה שעמה הוא מעוניין לצאת, ומורהו הרוחני מדריך אותו כיצד לפנות אליה בצורה ג'נטלמנית. גם האינטרקציות הללו מובילות לשתי סצינות יפהפיות.
במוקד העלילה עומד כאן חיפוש אחר אוצר כלשהו, שהמשורר הותיר מאחורי בזמן מלחמת העולם השנייה, וקו העלילה הזה מתפתח באופן חינני אך צפוי למדי. כך או כך, מה שחשוב באמת הוא המסע הפנימי שעוברים השניים: הצעיר הופך לאדם אחר, בוגר יותר - והזקן, זוכה לסגור כמה מעגלים, ולחיות את החיים בפעם האחרונה.
מובן כי העובדה שכל זה קורה בשפה האיטלקית, ודאי שלא מזיקה, לפחות בעיניים ובאוזניים זרות, אך הסרט נוגע ומרגש גם בלי קשר לכך. הוא מלא אהבה לאנשים ולשירה, אינטלקטואלי ואמוציונלי באותה מידה, עתיר נופים יפים וסצינות יפות, מחמם את הלב ומרומם אותו. יש בו, בקיצור, כל מה שתרצו.
