חול המועד פסח הוא הזדמנות לחזור לחול המועד סוכות, לפני כחצי שנה. פסטיבל הקולנוע חיפה אירח במהלכו את הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט האיטלקי "זרים מושלמים", ואת קריאות העונג של הקהל אפשר היה לשמוע עד פסגת הכרמל. "האודיטוריום היה מלא עד אפס מקום, ומאות הצופים השתוללו מצחוק", מספר המבקר יאיר רוה, שנכח בהקרנה. "כבר אז היה ברור שזה הולך להיות להיות היסטרי".
ואכן, כך קרה: "זרים מושלמים" אמנם ישב על המדף כמה חודשים, אבל עלה כאן לאקרנים בפברואר האחרון, ומאז לא מפסיק למלא אולמות. לפי ההערכות, הסרט מכר כבר כ-200 אלף כרטיסים, וצפוי לסיים את הקמפיין הקופתי שלו עם כרבע מיליון צופים. במושגים מקומיים, אכן מדובר בלהיט היסטרי, שלא לומר מטורף, ואם לא סופרים להיטי אנימציה הוליוודיים לכל המשפחה, זו אחת ההצלחות הקולנועיות הגדולות שהיו כאן לאחרונה. כמו כן, לפי השמועות, התיאטראות המקומיים מתחרים בהם על הזכויות להרים הפקה בימתית שלו.
מצד אחד, ההצלחה של הסרט נראית די מתבקשת: גם בגלל האופי והעוצמה של תגובות הקהל המקומי כלפיו מן הרגע הראשון, וגם בגלל הנושאים בהם הוא עוסק. "זרים מושלמים", כידוע היטב למאות האלפים שכבר צפו בו כאן, עוקב אחר קבוצת חברים המתכנסים לארוחת ערב שגרתית, ואז מחליטים להשתעשע בניסוי: להניח את המכשירים הניידים שלהם על השולחן, לחשוף את ההודעות והתמונות שמגיעות אליהם, ובכך לפתוח תיבת פנדורה שתגלה את כל סודותיהם. "בהתחשב במציאות הישראלית, ובתפקיד המרכזי שהסמאטרפונים ממלאים פה, היה לי ברור שסרט כזה יעבוד", מספרת רונית גלעד-הרמן מסרטי נחשון, חברת ההפצה המקומית שעומדת מאחורי הצלחתו פה.
אך מנגד, צריך לקחת בחשבון כמה עובדות אחרות לגבי הסרט: הוא אמנם היה להיט עצום במולדתו, אך לא רשם הישגים מיוחדים בשום מקום אחר, וגם לא קטף פרסים כלשהם; אין בו כוכבים או כוכבות המוכרים לקהל הרחב בארץ; ועלייתו כאן לא לוותה בפסטיבל תקשורתי כלשהו. נוסף לכך, כמובן, יש להזכיר כי הוא דובר איטלקית, שפה שלא בדיוק מהווה חלק אינטגרלי מן התרבות המקומית העכשווית. לאור כל זה, העובדה שהביא לאקרנים יותר צופים מאשר "לה לה לנד", "אור ירח" ו"נורמן", למשל, בהחלט אינה טריוויאלית.
אז בלי אוסקרים להתהדר בהם ובלי דירוג גבוה בטבלת הכוכבים של "הארץ", איך בכל זאת הצליח "זרים מושלמים" לתפוס תאוצה?
"לצערי, כלי התקשורת בארץ לא ממש מתייחסים לסרטים זרים", אומרת גלעד-הרמן, "חווייתי את זה בזמנו כבר עם 'מחוברים לחיים' שהפצנו. אף עיתון או ערוץ טלוויזיה לא רצה להתייחס אליו, ובסופו של דבר הוא היה להיט ענק. כך קרה גם הפעם, אך לשמחתנו, באו כל מיני דברים שפיצו על זה: פסטיבל חיפה יצר רחש סביב 'זרים מושלמים', ואז הגיעו גם ההקרנות שלו במועדוני הטרום-בכורה שלנו, והגבירו את הדיבור עליו. בשלב מסוים, צופים רבים התחילו לפרסם פוסטים בפייסבוק. כל יום עלתה ביקורת מהללת אחרת, ואין ספק שהרשתות החברתיות מילאו כאן תפקיד חשוב. חוץ מזה, השקענו בתחילה גם בפרסום נרחב, כדי לפצות על ההתעלמות מאיתנו בתקשורת".
בשביל מסע פרסום אפקטיבי צריך כמובן פוסטר מוצלח, והמפיצים המקומיים של "זרים מושלמים" החליטו לשנות את הכרזה המקורית, שהציגה תמונות ראש של כוכבי הסרט זה בצד זה. "הפוסטר האיטלקי לא מדבר לקהל הישראלי, כי אף אחד מהשחקנים לא מוכר פה", מספרת המפיצה. "אז ישבנו וראינו את הסרט, ואז נעצרנו על הקטע שכל הדמויות עושות סלפי. אמרנו שזה הדימוי הכי רלוונטי לקהל המקומי, בגלל שכולם פה מצלמים את עצמם כל הזמן, וישבנו עם המעצב הגרפי אמנון דיסקין והכנו פוסטר משלנו. המפיצים הבינלאומיים, אגב, כל כך התלהבו ממנו, שביקשו להשתמש בו גם כן".
אין ספק: העיצוב הישראלי של הפוסטר אכן הוכיח את עצמו. בזכותו והודות לשאר הגורמים שהוזכרו כאן, סביר להניח שאם לא אתם עצמכם, לפחות מישהו אחד במשפחה שלכם או הבניין שלכם, כבר צפה ב"זרים מושלמים", וגם נהנה ממנו והעביר את הבשורה הלאה.
לכן, אין מנוס אלא לכרות את הענף עליו אני יושב ולשאול: למה בכלל צריך מבקרים? "זרים מושלמים" אמנם קיבל ארבעה כוכבים מיהודה סתיו רב ההשפעה ב"ידיעות אחרונות", אבל הוא משתרך במקום האחרון בטבלה של הבלוג "סינמסקופ", ורוב המשתתפים בה כתבו דברים שלא בדיוק ממריצים את הקהל לרוץ לצפות בלהיט האיטלקי. "הוא לא שונה בדבר מהצגת בידור בסגנון 'חמותי היא שוטרת' שעושה כבר סיבוב שלישי במתנ"סים ברחבי הארץ", עקץ למשל אור סיגולי, הכותב ב"סריטה" וב"כלכליסט" - ואני, אגב, מסכים עם כל מילה. לעומת זאת, יצירות קולנועיות טריות אחרות, שהיללנו ושיבחנו, לא מגיעות לקרסולי ההישגים הקופתיים של "זרים מושלמים", אז מה הטעם בעצם?
"זה ידוע ומוסכם שלמבקרים אין באמת השפעה על הקהל, לא?", עונה על כך יאיר רוה באדישות. "עבודת המפיצים המקומיים בעשר השנים האחרונות היא עדות לכך. ביקורות יכולות לעזור לסרטים קטנים שאין להם תקציב פרסום גדול, אבל אם האנשים האלה לא יפיצו הלאה את שמעו של הסרט, לא יעזרו הביקורות הטובות".
ועם זאת, ואף שהקהל לא הלך בעקבות טעמם, שני עמיתיי מקפידים לפרגן. "אני שמח על כל סרט שמצליח, באמת", אומר רוה. "ובכל מקרה, אני מעדיף שסרט כמו 'זרים מושלמים' יצליח, ולא 'מהיר ועצבני".
סיגולי מוסיף על כך: "ההצלחה של 'זרים מושלמים' לא מעציבה אותי בכלל, כי אני יודע שהצלחות כאלה מעניקות גב כלכלי למפיצים ואולי גם יאפשרו להם בעתיד לקחת סיכונים. מה שנורא קשה לי, זה שאנשים רואים קומדיית בורקס נמוכה ורדודה מן הסוג שלו, אבל בגלל שהוא דובר איטלקית, מרגישים שהם רואים יצירה איכותית. אם הסרט הזה היה דובר עברית או אנגלית, הוא היה נכשל בקופות. העשייה שלו גרועה, וכן הצילום, המוזיקה והמשחק, אבל בגלל שזה באיטלקית, אנשים מתנהגים כאילו שפליני ביים אותו".
מה שכן, גם המבקרים שלא אהבו את הסרט השנוי במחלוקת חייבים להסכים על דבר אחד: הישגיו המסחריים מוכיחים כי הקהל הישראלי, בניגוד למה שמקובל לחשוב, אינו מגלה נאמנות עיוורת להוליווד, ומגלה פתיחות לסרטים בשפות שונות. וכך, אם מתבוננים ברשימת הלהיטים הגדולים שהיו כאן בשנים האחרונות, מגלים לא רק את "זרים מושלמים" האיטלקי, אלא גם את "מחוברים לחיים", "למה זה מגיע לי?" ו"משפחת בלייה" הצרפתיים, "חולייטה" הספרדי, "ילדות פרא" הטורקי ועוד שלל להיטים בגרמנית, יפנית וכיוצא בכך.
"אני שמח וגאה שהקהל הישראלי מאז ומתמיד הפגין טעם עצמאי ביחס לעולם", מצהיר רוה. "זה אמנם טעם בורגני, שלא מחפש אתגרים, אבל הוא גם לאו דווקא נוהה אחרי טרנדים עולמיים או אמריקאים. זה היה כך גם בשנות השמונים, עת סרטים כמו 'ז'אן דה פלורט' נהיו כאן שיחת היום".
גם מפיצת "זרים מושלמים" סבורה שהקהל הישראלי ייחודי. "קולנוע זר ואיכותי מצליח פה", היא אומרת, "אנחנו קהל אינטליגנטי, שרגיל לראות עולם ואוהב את זה".
נהוג גם לחשוב שהגיל הממוצע של שוחרי הקולנוע בישראל הוא גבוה יחסית - והצלחת "זרים מושלמים", סרט על בורגנים לא צעירים שפונה לקהל כזה, מאששת את התפיסה הזו. "זה אכן כך, וזה הדבר הכי ידוע על שוק הקולנוע בארץ", אומר רוה. "הנחת המוצא של המפיצים כאן היא שהקהל הכי נאמן הוא מבוגר, עירוני, בורגני ונשוי. באמריקה, לעומת זאת, הנחת העבודה היא שהקהל הכי נאמן הוא של בני ובנות 13".
מכאן, עולה שאלה אחת אחרונה - אז כרגע, אמנם, "זרים מושלמים" ממלא אולמות, אבל מה יקרה כשסוג הקהל שלו כבר לא יהיה איתנו? מי יראו סרטים כמוהו אז? "זו בדיוק השאלה", אומר רוה, "האם כמו מנויי 'הארץ', מדובר בדור שהולך ונעלם, או שבורגנים בגיל העמידה תמיד יהיו?"
רונית גלעד-הרמן אופטימית ביחס לקושיה הזו. "קודם כל, היו גם צעירים שראו את הסרט. חברות של הבת שלי בחטיבת הביניים, למשל, הלכו לצפות בו, ויש עוד דוגמאות", היא אומרת. "עם זאת, נכון לומר כי גם הצעירים שהלכו לראותו, עשו זאת בעקבות המלצות של הוריהם וכדומה. תראה, אני חושבת שזה הכל עניין של חינוך. לפני שבוע וחצי עשינו הקרנה בסינמטק של 'מחוברים לחיים' במסגרת פרויקט נוער יהודי-ערבי. ישבו באולם ילדים שבחיים לא ראו סרט צרפתי, והיית צריך לראות את התגובות שלהם. ההורים סיפרו שהם לא הפסיקו לדבר על הסרט גם הרבה אחרי שחזרו הביתה. אם נחשוף את הקהל מגיל מוקדם לקולנוע זר ואיכותי, הם ילמדו להכיר ולהוקיר גם אותו ויהיה לו עתיד פה, אין לי ספק בכך".
