בשנות ה-30, כמעט שלושה עשורים לאחר ש"אל נקמות" עלה לבמות בפעם הראשונה, שלום אש הבין את טעותו. האנטישמיות באירופה גאתה, והסופר היהודי ראה איך היצירה שלו, פרי הדמיון של פנטזיות יודו-מיניות אפלות, נופלת לידי התנועות האנטישמיות באירופה כפרי בשל. במבט לאחור, במיוחד כשצופים בגרסה האחרונה למחזה בתיאטרון הקאמרי, זה נראה מובן מאליו. לולא היינו יודעים שמדובר ביהודי בכלל ובאש בפרט, ניתן היה לנחש שהמחבר הוא גם האב המייסד של "דר שטירמער".
"אל נקמות", שעלה בעיבודם של איתי טיראן ודני רוזנברג ובבימויו של טיראן, הוא ביטוי להזיה הפורנוגרפית של אש, ששילב בין הרומנטיקה לחסידות ולא אחת גם גלש לעולם התחתון ולזנות היהודית. דמותו של יענקל שפשוביץ' (אלון דהן) מספרת את סיפורו של סרסור שנשא לאישה את שורה, אחת מפרוצותיו (הלנה ירלובה). יענקל ושורה, שהפכו לדתיים מאמינים, סבורים שבאמצעות שידוך בתם הבתולה והמלאכית רבקל'ה (ג'וי ריגר) ליהודי כשר - ייסלחו להם חטאיהם. אך העובדה שיענקל ממשיך לנהל את בית הבושת מסבכת אותו, מסכנת את בתו וחושפת אותה לעולם של חטאים, פיתויים ותאוות.
ביקורת גורפת נגד פורנוגרפיה מנקודת מבט גברית מצטיירת, בצדק רב, כטהרנות, ועל כן לא אביע את דעתי על קיומה, לטוב או לרע. אבל כדי לחזות בהסכמה בהשפלות נשים ללא קרב, צריך כנראה להיות באמת חובב הז'אנר. כי מה שמתחולל על במת הקאמרי במשך קרוב לשעתיים הוא אונס רב-נפגעות באחריותם ובניצוחם של טיראן ורוזנברג. לו היה צץ לו איזשהו קתרזיס, ולו הדק ביותר, עוד ניתן היה להצדיק את העלאתו של המחזה הזה. אבל העובדה שהנשים שם כל כך מסמורטטות, מבלי להרים ראשן אפילו פעם אחת, הופכת אותו למביך במקרה הרע ולשערורייתי במקרה הגרוע.
קל לחשוד בטיראן בחיבה לשערוריות, ולכן גם ההיתממות שלו לא מפתיעה. "נכבשתי בזעם הקדוש שלו", הצהיר. אבל למען האמת, ה"זעם הקדוש" הזה הוא לא יותר ממהדורה מוקדמת של עירוב ז'אנרים מ-pornhub. אין ל"אל נקמות" שום קשר לתיאטרון רדיקלי, רק לשפריץ מתמשך של אש ממראן של פרוצות מדממות על הארץ. למעשה, אש בעצמו כתב כי לנשים יהודיות יש שתי אפשרויות בלבד: להיות זונות בבית ולהיכנע למאווייו של הבעל, או לצאת לרחוב ולפחות לעשות מזה כסף. את המסר הזה הוא לא העביר עם אמפתיה, נהפוך הוא - ניכר שהוא הזדהה עם תפקידן של הנשים כמוכות.
לבי עם ג'וי ריגר. רק לפני כחודשיים צפיתי בה על אותה במה ממש ב"האחרים", מחזה אחר שבו היה לה תפקיד קטן בתוך סוללה של נשים קשוחות ומתוחכמות. בתפקידה כרבקל'ה אין לריגר שום תחכום, רק כניעה מתמשכת והתערטלות מנטלית ופיזית. בעוד הניסיון רב השנים של ירלובה הופך אותה לחסינה גם בתמונות הקשות ביותר, הופעתה של ריגר (בלי קשר לאיכות משחקה הטובה) מעוררת מבוכה ורחמים.
קרקע טובה להשוואה להצגה זו משמש המחזה המצוין "עושה כרצונו", שעלה בהבימה בתחילת השנה. גם שם הגיבורה (אסנת פישמן בתפקיד אסתי וינשטיין) היא אישה הכלואה תחת אימת החסידות, אבל פישמן-וינשטיין משיבה מלחמה גלויה. ב"אל נקמות" יש שש נשים, וערכן של כל אחת מסתכם באגרופים וירטואליים של אלון דהן וערן מור. אפשר לטעון שההבדל מסתכם בכך ש"עושה כרצונו" נכתב מנקודת מבט נשית עכשווית (של וינשטיין עצמה), בעוד "אל נקמות" נשלט על ידי הרוח הגברית של תחילת המאה ה-20, אבל זו תהיה היתממות גדולה יותר אפילו מהטיעונים של טיראן.
בתוך ים ההפקרות של "אל נקמות" שוחים גם דגים זכים. הכוחנות של דהן עוברת היטב, וכשבתחילת המחזה הוא מושיב את בתו על ברכיו הוא מעלה ניחוח מטריד של פדופיליה. בנקודה הזאת, "מטריד" עדיין הגיע בהקשר חיובי. ערן מור מושחז בתפקיד שלוימ'ה הנבל, וגם הדמות הרכה של אנסטסיה פיין בתפקיד הזונה מנקה נבנית יפה, עד שגם היא מתחילה להיות מושפלת וצונחת במהירות גבוהה יותר מהלירה הטורקית.
יואב לוי, שחקן הנשמה של הקאמרי, משעשע כהרגלו בתפקיד הרב אלי, ולפעמים קצת נמאס להחמיא לתפאורה של ערן עצמון, אבל כשאתה טוב כדאי שיידעו את זה. מוני מדניק ראוי למילה טובה על התלבושות, ובכלל, צריך להודות שיש גם קטעי בימוי לא רעים בכלל של טיראן. הצרה היא שבחר במחזה שכל כולו אלימות שוצפת בכיוון אחד בלי יכולת ורצון כן להחזיר.
לפעמים אין צורך לצדד באג'נדות כדי להיות מובך. לא הכול נשאב להגדרות של שוביניזם ופמיניזם. גם בלי מניפסט שבתחתיתו מתנוססת החתימה #MeToo, "אל נקמות" הוא מחזה חסר טעם, וייטיב הקאמרי לעשות אם יחדל במהרה להעלותו.
