כחודש לאחר שזכה בפרס הדוקו הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים, עלה כעת לאקרנים "יונתן אגסי הציל את חיי" של תומר הימן, מיוצרי הדוקו המצליחים והמשובחים שצמחו כאן בשני העשורים האחרונים ("תומר והשרוטים", "בובות של נייר", "מיסטר גאגא" ועוד). סרטו החדש של הקולנוען הפורה נקרא בשמו של גיבורו, צעיר ישראלי שנהיה כוכב פורנו בינלאומי. בתחילה, בטח אם לא בקיאים בקורותיו של מושא התיעוד, אפשר להתבלבל: לחשוב בטעות שכמו ביצירות קודמות עם שמות דומים, גם כאן נקודת המבט היא של אדם, בין אם זה הבמאי או מספר אחר, שאגסי הציל את החיים שלו, באופן מעשי או מטאפורי.
אך למעשה, יונתן אגסי הוא שם הבמה של ישראלי בשם יונתן לנגר; עם האלטר-אגו הזה הוא השתקע בגרמניה, שיגשג בתעשיית הפורנו וגם החל למכור את גופו לקליינטים תמורת כסף רב, ותחת זהותו החדשה הציל את עצמו מזהותו הקודמת. מדוע היה זקוק להצלה הזו, והאם אמנם אפשר לקרוא לה כך, או שמא חייו החדשים רק מדרדרים את מצבו עוד יותר, בדרך הבטוחה לתהום?
הסרט עונה על כך בשרטוט דיוקן אינטימי ועוצמתי להפליא, הפורש בפנינו אט-אט את הרקע האישי והמשפחתי הקשה שמתוכו הגיע לנגר לאן שהגיע, ואיתו הוא צריך להתמודד. אמנם ראינו כבר לא מעט סיפורים משפחתיים מורכבים בקולנוע הדוקומנטרי העכשווי, אך זה שיש כאן חריג במורכבותו המטלטלת. נדירה היא גם הקרבה שהבמאי יוצר עם מושא התיעוד שלו, ובזכותה היה יכול לצלול למעמקים העמוקים ביותר של חייו ושל עולמותיו.
הסרט מיטיב להציג בפנינו את העולמות השונים הללו, חלקם רחוקים עד מאוד מן הצופה הממוצע, וליצור את התחושה שהוא נמצא בתוכם: תעשיית הפורנו, עולם הזנות הגברית, סצינת חיי הלילה של ברלין וכמובן גם המשפחה של לנגר. כל אלה מתוארים כאן באינטנסיביות חמורת סבר, חסרת פשר - וגם גרפית ביותר.
הסרט הולך עם גיבורו לאן שיילך. לכן, הוא מצפצף על טאבואים ולא מהסס להציג כאן קולקציה של איברי מין גבריים, שלל אביזרים למיניהם המשמשים את תעשיית הסקס וגם שימוש בסמים קשים. אחת הסצינות החזקות, על רקע התאורה הטבעית של לפנות בוקר ברלינאי, מתארת את תופעות הלוואי של צריכת החומרים הללו. זה לא רגע קל לצפייה, אבל הדבר האחרון שהימן מחפש לעשות הוא להתחנף לקהל.
בהשאלה מן התעשייה שיונתן אגסי כיכב בה, נוהגים לעתים להגדיר סרטי דוקו מסוימים כ"פורנו לקהל בורגני": כלומר, יצירות שלוקחות את הייסורים של דמויות מרקע קשה, ואז משטיחות ומייפות אותן כדי להגישן לציבור הרחב, שבולע את סיפוריהן בתיאבון תוך צקצוקים אמפטיים בלשון. כאן, זה לא קורה: הצורה מיישרת קו עם התוכן. התעוזה אינה פרובוקציה אלא בחירה אתית ואסתטית המאפשרת לנו, שלא לומר מאלצת אותנו, לחוות את העולם כפי שגיבורו חווה אותו - כמו בחיים, לא כמו בסרטים.
קל לצמצם את "יונתן אגסי הציל את חיי" לכדי האמירה מושכת תשומת הלב "אחד הסרטים הנועזים ביותר שנעשו בישראל", שהיא מדויקת כשלעצמה, אך הוא גם הרבה יותר מכך. המעלה העיקרית שלו, שממנו גם נובעת עוצמתו הרגשית, היא המבנה הסיפורי המתוחכם והמחושב.
בתחילה, כיוון שהבמאי מעלים כמעט לחלוטין את נוכחותו ובגלל שהוא נצמד לנקודת מבטו של הגיבור, אפשר לחשוב כי "יונתן אגסי הציל את חיי" בנוי בצורה אורגנית לחלוטין: קרה מה שקרה ואיך שקרה, וכך זה נכנס לסרט. אך לאחר שסיימתי לצפות בו בפעם הראשונה, ובטח ובטח לאחר הצפייה השנייה, הבנתי כי המבנה שלו מתוכנן בדיוק כמו של תסריט קלאסי לדרמה. שזירת האירועים מחושבת ומוקפדת, ואף שבתחילה נראה כי הוא מתנהל כמו אבני דומינו שנופלות מעצמן, בסופו של דבר מתברר כי עומד בפנינו פאזל רב חלקים שהורכב בצורה מסודרת.
אם נמשיל את הסרט לגרף, הוא מתחיל בנקודה גבוהה יחסית, בה נראה כי גיבורו שמח עם חייו ובחירותיו, ואז יורד מטה-מטה לתהומות אליהם יכולה הנפש האנושית להגיע. כמובן שעם התוכן, גם הסגנון משתנה, והרוח הנלהבת למדי שיש בהתחלה מתחלפת בטון מחוספס ומלנכולי.
נוסף לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, קטף "יונתן אגסי הציל את חיי" גם את פרס העריכה, הודות לעבודתם של טל רבינר ואלכס חוסיד, שהרוויחו את הפסלון ביושר. לא רק שהמבנה הכללי תוכנן כאן לעילא ועילא, אלא שגם בתוכו, אנחנו נתקלים פעם אחר פעם בהחלטות עריכה מבריקות. אם זה במעברים בין סצינה אחת למשנה - למשל, חיתוך עתיר אירוניה בין עוד לילה ברלינאי קשוח לביקור מולדת שמתחיל בסניף דואר בחולון; או בתוך הסצינות עצמן - כך למשל, במהלך שיחת סקייפ טעונה של הגיבור עם אחד מקרובי משפחתו, אנחנו עוברים לפתע מן המסך של המחשב אל רגליו של יונתן, שהרעד שלהן מסמל את סערת הרגשות שלו.
בקיצור: כל הזמן קורים כאן דברים, ושום דבר אינו מקרי. גם השימוש במוזיקה מוצלח, ונע משיר של בוטן מתוק בקרקס, לאו דווקא להקה שאנו מצפים לפגוש בתוצר דוקו שכזה, ועד ליקה לי השוודית. לכל אחד מן השירים יש מקום אחר בהרמוניה, אך כולם במקום.
בסך הכל, התוצאה היא מלאכת מחשבת קולנועית - מרשימה מבחינה אמנותית, מרגשת מבחינה אנושית, וגם אמיצה ביותר. השבחים מגיעים לא רק להימן על עצם העשייה, אלא גם ל-HOT 8 ולקרן מקור שעמדו מאחוריו ולרשת קולנועי לב שמפיצים כעת את הסרט. העובדה שהקהל נענה לו, מוכיחה שבהחלט יש מקום ליצירות מאתגרות שכאלה.
דמותו של לנגר הופיעה לראשונה כבר לפני חמש שנים, אם כי באופן מינורי בהרבה, בסדרה "משפחות", שגם אותה יצר תומר הימן (עם אחיו ברק). המסע המשותף של שניהם עוד ימשיך, שכן הסרט יזכה לגרסה טלוויזיונית מורחבת, שתשודר ב-HOT 8 במהלך החורף. נראה היה שהגרסה הקולנועית כבר לקחה את הסיפור הזה הכי רחוק שאפשר, ויהיה מעניין לראות לאן עוד הוא יכול להגיע.
