פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אריק איינשטיין, הדודאים ושלמה בר: שלושה אלבומים שבאו לנגן לכם על מיתרי הנוסטלגיה

      מארז שמסכם את העשור היפהפה ביותר בקריירה של אריק איינשטיין, שלמה בר שובר שתיקה של שמונה שנים ואסף אמדורסקי בשיתוף פעולה נוסטלגי עם ישראל גוריון. ביקורת אלבומים

      אריק איינשטיין למגזין (מערכת וואלה! NEWS)
      עדיין מתגעגעים

      אריק איינשטיין - המארז "שיר שחלמתי"

      פרויקט כמעט חסר תקדים בהיקפו בתעשיה המקומית חוגג (בצדק מוחלט) את השנים המשמעותיות ביותר בקריירה של אריק איינשטיין: 1969-1978. עשור פורה שבמהלכו הקליט איינשטיין כ-15 אלבומים והוביל מהפכה של ממש במוזיקה הישראלית - ההפיכה של הרוק לזרם מרכזי, יצירת סטנדרט חדש לאלבומי ילדים, היחס לשירי משוררים והיצירה המונומנטלית בחידושי שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כל האלבומים מאותה התקופה מוגשים כאן באיכות דיגיטלית משופרת, והאלבומים, ובכן, מהממים ביופיים גם היום. הסיבה לתיחום התקופה הוא כפול - מלבד המסגור ההגיוני של העשור המשמעותי הזה, כל האלבומים שהוציא בתקופה זו שייכים לאותה חברת תקליטים, ליטראטון שכיום נקראת פונוקול.

      יש מעט מאוד טעם בכתיבת המלצה על אלבומים הקאנוניים של איינשטיין מאותה התקופה. אתם מכירים אותם. אלה נכסי צאן ברזל, גם הפחות אייקוניים שבהם. על כל אחד מאלבומי אותו העשור אפשר לכתוב עשרות מאמרים. על חלקם, "שבלול" למשל, מילים אינספור כבר נשפכו. על כן אתייחס רק לערך המוסף של המארז שבעיניי הוא המשמעותי מכל, או ליתר דיוק שני בונוסים שמצדיקים ב-2018 קנייה של מארז שכזה: הספרון המצורף ואלבום הנדירים.

      הספרון הוא מתנה מופלאה בפני עצמה. לצד תמונות ארכיון מפעימות, הוא כולל שורה של מאמרים: מאמר ראשי של יואב קוטנר, שמחדד את התרומות המשמעותיות ביותר של איינשטיין למוזיקה הישראלית; סקירות של היסטוריוני המוזיקה המקומית בועז כהן וערן ליטווין על האלבומים עצמם; ודבריהם של השותפים ליצירה של איינשטיין מאותו עשור - שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי ואחרים. הרבה יותר מאשר הסדרה "שיר אהבה סטנדרטי", המארז "שיר שחלמתי" מצליח להעניק באמצעות הספרון תמונה רחבה של הישגיו של איינשטיין, חשיבותם ואיכותם, ומסכם את הסיפורים העיקריים מאחוריהם - וזו מתנה אדירה לאוהביו של איינשטיין ולעולם התרבות הישראלית כולו.

      וישנו אלבום הבונוס, שכולל שירים נדירים שלא ראו אור בצורה מסודרת: כמה גרסאות מוקדמות ואלטרנטיביות (ביניהן גרסה ל-"עטור מצחך"), לא מעט גרסאות בשפות זרות ללהיטים הגדולים של איינשטיין, בעיקר באנגלית אבל גם ביידיש ("מיידעלע" נקראת כאן גרסה מעניינת ל"היא תבוא"), וגם שירים שנגנזו לחלוטין. "ועוד לא אמרתי הכל" הג'אזי, הנושא את שם חטיבת השירים הנדירים, הוא גולת הכותרת של כל זה, קלאסיקה איינשטיינית מיידית. עבור מעריצי איינשטיין, אשר יש להם ממילא רבים מהאלבומים במארז - זו סיבה אמיתית לצאת ולקנות אותו. יש להניח שאי שם מסתתרות עוד הקלטות רבות של איינשטיין שמחכות לתורן, ויש לקוות שזו באמת רק ההתחלה.

      מעבר למפעל המבורך לכשעצמו, המורשת של איינשטיין מחכה שיאירו בה גם פינות שנמצאות מחוץ לעשור הנחגג של יצירתו. זה נכון בפרט לתקופת היצירה שלו לפניה, של איינשטיין המוקדם, אבל גם כמובן ל-30 שנות היצירה שהגיעו אחר כך. אם להודות על האמת, ביני לבין עצמי, אני מצפה כבר יותר להוצאה מחודשת של השנים המוכרות פחות, בהן נטש את במת ההופעות והשקיף ממרום מעמדו על דורות חדשים של יוצרים המנסים לרשת אותו. עם קצת מזל זה עוד יקרה.

      ועניין נוסף: אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמארז הזה יוצא בתקופה שבה האלבום הישראלי הפיזי נמצא בשפל חסר תקדים ובעונה מתה. מעבר לכך שההשקעה בפרויקט היא אדירה וההימור לא קטן, מי יודע אם בעוד שנים ספורות יהיה טעם להוציא לאור פרויקט דומה. ייתכן שאריק איינשטיין גם הפעם יסגור תקופה במוזיקה הישראלית.

      שלמה בר בן גוזי - "עד כלות נפש ואחריה: משירי יוסף צבי רימון"

      לאלבום האחרון שלו הגיע בר אחרי שתיקה ארוכה של שמונה שנים קשות, במהלכן פקדו את בר לא מעט אירועים לא פשוטים, ביניהם פרשת הרצח של המוזיקאית ואשת העסקים דפנה בר ציון על ידי שותפו ללהקת הברירה הטבעית אילן בן עמי.

      על "עד כלות נפש ואחריה" לא חתומה להקת הליווי המיתולוגית של בר, אלא הוא לבדו, לצד שם המשורר המולחן, וזה לבדו אומר לא מעט על הבדידות הנוטפת ממנו. יוסף צבי רימון היה משורר ציוני דתי, מקורב לרב קוק שעלה מפולין. סיפור חייו של רימון הוא טראגי, בין היתר כתוצאה מפשע שנאה אלים ומזעזע שפגע בו. הדרמטיות של האירועים משתלבת בדרמה של בר באלבום רוק סוחף, לא תמיד פשוט להאזנה, אבל בהחלט מטלטל.

      אסף אמדורסקי וישראל גוריון - שרים הדודאים

      במפגש בין אסף אמדורסקי וישראל גוריון יש סגירת מעגל מרגשת אל מול הצמד האגדי: גוריון זוכה לעדנה ואמדורסקי נכנס לנעלי אביו. בגלל גודל המעמד, האלבום הראשון שעשו היה מעט מהוסס. העיבודים שמרניים, הביצועים הקוליים לא מבריקים (וממילא בתחום הזה התחרות בין שני הדורות לבית אמדורסקי היא, איך נאמר, לא כוחות), בקיצור: יפה אבל לא מעבר לכך, אפילו מעט משעמם. האלבום השני שלהם נמצא כבר במקום אחר לגמרי, הרבה יותר מהנה ומשמח.

      מי שעוזר בזה הם קודם כל החברים המתארחים: שלומי שבן המשועשע מתאים מאוד ל"סימן שאתה צעיר", מרינה מקסימיליאן מוסיפה טאץ' מקסים ב"תפוח חינני", יהודית רביץ בהופעת קאמבק מרתקת עם רבע לאפריקה ב"דבקה רפיח", מוכיחה שבשלה העת לאלבום מזרחי שלה אחרי הצלחת "האיש ההוא" ושיתופי הפעולה עם דודו טסה. אבל מעל כולם - יהודה פוליקר מפליא בליהוק גאוני לשיר "שי" של רחל המשוררת, שבעצם תמיד נשמע כמו שיר יווני, ובידיים של פוליקר הוא טבעי מתמיד. הליהוקים המושלמים מנטרלים את אווירת הכבדות המתבקשת מהחומר.

      חשוב מכך, באווירה הקלילה והשמחה הזאת, אמדורסקי הבן מרגיש חופשי לעשות הרבה יותר. אמנם, בטח ביחס להפקות קודמות שלו, הוא משנה מעט מאוד בעיבודים ומסרב לדמיין את השירים לחלוטין מחדש - אבל הוא מרגיש בהם הרבה יותר בנוח, וגם שר הרבה יותר טוב. היללה שלו ב"שיר הנוקדים", למשל, גונבת את ההצגה. השירים שנבחרו הפעם הם קלילים יותר: השניים חוגגים את שיר האהבה הארכאי-קומי "אבינועם בחור כארז", משתעשעים עם "שבוע האחווה" הסרקסטי, ואי אפשר לטעות בכמה שהם נהנים מ"להם יש את אילנה" - הג'וקר הממזרי של האלבום הנוכחי. באמצעות השירים הנשכחים האלה אפשר להתעלם מהקלאסיקות מחויבות המציאות - "פגישה לאין קץ" או "תלבשי לבן" - שמטענם הכבד והביצועים האייקוניים שלהם מקשים מאוד על ביצועים חדשים, וגם כאן הם מעט מחווירים.

      הקטלוג שהשאירו אחריהם הדודאים ביחד ולחוד הוא ענק, אבן דרך במוזיקה הישראלית לאורך עשורים. היכולת של הפרויקט הנוכחי לגרום לשירים הוותיקים להישמע חיים שוב, ליהנות מהניסוחים הארכאיים ולא לוותר על הנשמה שלהם, היא משמחת מאוד. זאת עוד לא יצירת מופת שעומדת בקו ישר עם המקור, אבל מחווה מרתקת ומשועשעת, ברוחו של חבר ההרכב המנוח, שבינואר נציין 25 שנה ללכתו מאיתנו.