פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין חגיגה: "הנשף" המדובר הוא סרט חשוב - אך לא סרט טוב

      "הנשף" המתוקשר בכיכובה של סתיו סטרשקו הוא סרט הנעורים הישראלי הראשון שמציב במרכזו טרנסג'נדרית, ויש בו עוד כמה נקודות חשובות ומעוררות השראה. אך מבחינה אמנותית, התסריט שלו פגום והמסך הגדול - פשוט גדול עליו בכמה מידות

      אין חגיגה: "הנשף" המדובר הוא סרט חשוב - אך לא סרט טוב
      דירוג כוכבים לסרטים - 2.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      אחד המושגים הבולטים בשיח האמריקאי על קולנוע עכשווי הוא Diversity - כלומר, גיוון אתני ומגדרי, שסרטים נשפטים גם על פי המידה שיש או אין בהם אותו, והשאיפה המבורכת היא שיהיו ויותר ויותר יצירות המביאות לידי ביטוי את מיטב הקולות בחברה.

      "הנשף", הסרט תוצרת הארץ שעלה כאן בסוף השבוע, הוא תוצר מצטיין לפי קנה המידה הזה. גיבורתיו הן שלוש תלמידות תיכון, שאחת מהן טרנסג'נדרית, השנייה שחורה והשלישית, כמוהן, סובלת מרגשי נחיתות לגבי המראה החיצוני שלה בכלל וגודל החזה שלה בפרט, שהולכים ומתגברים לקראת אירוע השיא של החוויה התיכונית - כלומר, הפרום, החגיגה המאוסה והמלוקקת שהעתקנו מן האמריקאים.

      זו הפעם הראשונה שסרט נעורים ישראלי מעמיד במרכזו טרנסגנ'דרית, וגם גיבורות שחורות עור אינן מראה נפוץ בז'אנר המקומי, כך שבהחלט מדובר בפריצת דרך. נוסף לזאת, שרון מימון וטל גרניט, שכתבו וביימו יחד, אינם משאירים את הדברים על פני השטח. הם לא מהססים לעסוק בגילוי השנאה והגזענות בהם נתקלות הדמויות. בעיקר מתמקד "הנשף" בגיבורה שמגדירה לעצמה את זהותה המינית, ומתאר את הקשים הפיזיים והנפשיים שנלווים לכך, מול עצמה, מול סביבתה ומול אביה החד-הורי. אם כך, הוא לא רק מציג קבוצות שעד כה אלא גם משמיע את קולן.

      מדובר בסרט אמיץ וחשוב, בטח אם מתחשבים בכך שהוא פונה גם לבני נוער. הלוואי שיכולתי להוסיף כי לדעתי הוא גם מוצלח מבחינה אמנותית, אולם אעשה שקר בנפשי אם אומר זאת בפה מלא. בעיני, ניכר פער בין הכוונות היפות לביצוע שלהן.

      עוד בנושא:

      האזינו לשיר הנושא של עברי לידר מהסרט

      הנשף (יח"צ , גיורא ביח)
      לא מהסס לעסוק בשנאה ובגזענות. מתוך "הנשף" (צילום: גיורא ביח)

      בעיה ראשונה היא השפה בסרט, המבוססת על דיאלוגים כמו "שמעתי שהוא French Kisser סוף" (כך במקור). הגיבורות לא נשמעות כמו תיכוניסטיות שחיות בירושלים של ימינו, אלא כמו היפסטריות בגירות שכותבות סטטוס בפייסבוק ומתיילדות באירוניה (מעצבנת). כתוצאה מכך, אין ב"הנשף" כמעט שורה אחת שניתן להאמין כי מישהו באמת אמר אותה במציאות, והדבר פוגע באמינותו וגם לא נעים לאוזן.

      בעיה שנייה היא המבנה העלילתי. באיזשהו שלב הגיבורות נוסעות לחו"ל כדי לתרום את הכליה שלהן ובתמורה לכך לקבל כסף שיאפשר להן להגדיל את החזה לקראת נשף הסיום. המסע כולו מתואר באופן מופרך ולא אמין במיוחד, והאישה שמארגנת אותו, בגילומה של אסי לוי, מעוצבת באופן קריקטורי למדי. נוסף לכך, הדמות הזו גם נהיית דומיננטית מדי, גם בגלל שנכתבה כך וגם בגלל המטען של השחקנית שמגלמת אותה, הגונבת את ההצגה. בכך היא שואבת את הפוקוס במשך זמן רב משלוש התיכוניסטיות שאמורות להיות הגיבורות, וזה בעיני משגה תסריטאי. בכלל, כל הקו העלילה המדובר הוא מן התמוהים שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי, ומפריע לסרט לממש את הפוטנציאל שהיה בו.

      את שלוש התיכוניסטיות מגלמות סתיו סטרשקו, נצנת מקונן ונועם לוגסי. אנחנו אוהבים לפרגן כאן לשחקניות צעירות ומבטיחות, אך הפעם אף אחת מהן לא הותירה רושם מיוחד, כמובן גם באשמת התסריט שלא מניח להן קרקע פורייה לפרוח עליה. לצורך הטריוויה נציין גם כי את מלכת השכבה המנוולת מגלמת ניב סולטן, שהצטלמה לסרט כשעוד היתה אלמונית, ובשנה שחלפה מאז נהיתה כוכבת; ואת יקיר לבה של הטרנסג'נדרית מגלם ארד טריפון רשף, בנה של כנרת, תסריטאית "סטרייט ולעניין" וכוכבת הסיטקום, ובכך הוא סוגר כאן מעגל: אמו היתה הרוח החיה מאחורי הסדרה הישראלית הראשונה שהעמידה במרכזה הומו, והוא משתתף בסרט הנעורים הראשון שמעמיד במרכזו טרנסית.

      הנשף (יח"צ , גיורא ביח)
      גונבת את ההצגה, אבל זה לא דבר טוב. אסי לוי מתוך "הנשף" (צילום: גיורא ביח)

      הסרט הגיע לטקס פרסי האופיר כמוביל במספר המועמדויות (תריסר). זה נתון מרשים לכאורה, אבל הוא קצת מרמה: היתה זו שנה חלשה מלכתחילה לקולנוע הישראלי, ונוסף לזאת נעדרו מן התחרות מסיבות שונות שלושה מן הסרטים הבולטים שנעשו כאן העונה, "סיפור אחר", "הבלתי רשמיים" ו"גאולה". "הנשף", מה שנקרא, נקלע לסיטואציה, והיא מעמיסה עליו ציפיות לא הוגנות ומקשה להעריך את מה שבכל זאת יש בו.

      המעמד הזה, של נשף הסיום של הקולנוע המקומי, גדול על "הנשף" - ובכלל, המסך הגדול הוא לא למידותיו. הצפייה בו מוכיחה שוב עד כמה חבל שאין בארץ, כמו בכל מדינה מתוקנת, שירות סטרימינג המעלה מיידית סרטים ראויים אך קטנים, שהפצה מסחרית רחבה אינה הולמת אותם.

      הנשף (יח"צ , גיורא ביח)
      דיאלוגים לא אמינים. מתוך "הנשף" (צילום: גיורא ביח)

      "הנשף" הרי הוא בכל זאת סרט חשוב, שלבני ובנות הנעורים בכלל יש מה ללמוד ממנו. לו עלה ל-VOD, תיכוניסטים ותיכוניסטיות בחופשה היו יכולים לצפות בו וליהנות מן הסטייל האלגנטי שיש בו, מעבודת הבימוי הנעימה ומן הפסקול החלומי של עברי לידר, ובעיקר לשאוב השראה מתפיסת העולם שיש בו, המעודדת את הצופים לקבל את האחר וקודם כל לקבל גם את עצמם.

      אך בשל שיטת ההפצה הישראלית, נדרש "הנשף" לנהוג כמו תלמיד ישראלי שהתיכון שלו חושב כי אנחנו חיים בסנטה מוניקה. כלומר, לעטות על עצמו טוקסידו, להיכנס לתוך לימוזינה ולדהור לתוך הקומפלקסים של בתי הקולנוע. שם, לדעתי, הוא הולך לאיבוד. בעוד זמן מה, כשהרוחות יירגעו והסרט יגיע למסך הטלוויזיה, אפשר יהיה ליהנות בשקט מהחוויה הצנועה והמוגבלת שניתן להפיק ממנו, ולחלום על עתיד בו Diversity מהסוג שיש כאן אינו חריג, אלא הנורמה.

      הנשף (יח"צ , גיורא ביח)
      ה-VOD יהלום אותו יותר. מתוך "הנשף" (צילום: גיורא ביח)
      הנשף (יח"צ , גיורא ביח)
      כוכבת. ניב סולטן מתוך "הנשף" (צילום: גיורא ביח)
      הנשף (יח"צ , קרן הקולנוע הישראלי)
      לא מימש את הפוטנציאל. מתוך "הנשף" (צילום: גיורא ביח)