פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקרב כבר הוכרע: "שטח הפקר" משרטטת את שקיעתו של בג"ץ

      תכנית התחקירים של כאן 11 העניקה מבוא יעיל, מאוזן והגון לאחת הסוגיות הבוערות בחברה הישראלית: האם מתפקידו של בג"ץ לפסול את חוקי הממשלה או להימנע מהתערבות. בין טיעונים טראמפיסטים והאשמות בקץ הדמוקרטיה, נקודת המוצא של הפרק ברורה: בג"ץ כבר הפסיד

      שטח הפקר (יח"צ , כאן 11)
      מתוך: "שטח הפקר"

      השיח על בג"ץ סובל מבעיה מאוד מרכזית: הוא מתקיים רוב הזמן במעמד צד אחד: הצד הפוליטי. לשופטים בתפקיד אסור להתראיין, והם מגיבים לעתים רחוקות באופן מרומז דרך פסקי הדין, או, במקרה של נשיאי בית המשפט, בנאומים מסתוריים בכנס לשכת עורכי הדין. אף שבג"ץ קשור היום כמעט לכל סוגיה שנמצאת על סדר היום הישראלי, לא הוא זה שמגיב לקריאות להגביל את מרחב פעילותו. השאלה שעמדה בפתח התכנית "שטח הפקר" אינה פשוטה: כיצד מבהירים את הנושא המורכב הזה לציבור הרחב, עם מירב נקודות המבט, ולא רק באמצעות התגוששות של פוליטיקאים?

      את המשימה המורכבת למדי הזאת צלח צוות "שטח הפקר" באופן מרשים רוב הזמן: הוא גייס חמישה שופטים בדימוס, ראש ממשלה לשעבר, שלושה שרי משפטים, פוליטיקאים ועורכי דין, והקשיב לכל אחד מהם. הפרק סקר באופן ברור ומעניין פחות או יותר את רוב החזיתות וההקשרים שבהם המלחמה על בג"ץ נוגעת - מחוק הלאום דרך ההתנתקות וכלה בפעולות צה"ל. פתחון פה ניתן הן לשמרנים והן לאקטיביסטים, בהיקף מאוזן למדי, ובפני רוב המרואיינים הוצגו שאלות וקושיות. עבור מי שמנסה להבין על מה כל המהומה הזאת ומה רוצים כל אחד מהצדדים, הפרק של "שטח הפקר" יכול לשמש מבוא יעיל, ובכך מילא את תפקידו במסגרת השידור הציבורי.

      זאת נקודה חשובה: התאגיד הולך ומתמקצע דווקא בסוגה הזאת, בין אם בסרטונים, הסכתים (פודקאסטים) או הפקות. כאשר התקשורת מואשמת לבקרים בהטיה, ופרשות סבוכות ממלאות מהדורות בלי שאיש אינו מבין על מה בעצם מדובר, הנגשה של מידע חדשותי מורכב היא אחת המטרות הראויות ביותר ששידור ציבורי יכול למלא.

      יחד עם זאת צריך לומר שהמנה העיקרית שהובטחה לא ממש מקיימת. השיחות עם חמשת השופטים בדימוס שמתראיינים מול המצלמה להגיב על הטענות נגד בית המשפט ממלאות זמן קצר למדי מהסרט, שנגרר בעקבות זאת לאפיזודות פחות משמעותיות ורלוונטיות, כמו תפקידו של השופט צבי זמיר כיועץ משפטי לממשלה בפרשת קו 300 - פרשה שסוקרה בהרחבה בכמה וכמה פרויקטים תיעודיים בשנים האחרונות - או איך הרגיש שופט אחר כשהתיישב לראשונה על כס השיפוט. זה לאו דווקא יצא לרעה: מיעוט חומר הגלם מהשופטים אפשר לבמאי הפרק להציג תמונת מצב רחבה יותר בלי להתחייב רק לדברים שעליהם השופטים דיברו, וממילא שיטת הראשים המדברים הגיעה למיצוי שיא בעולם הדוקומנטרי הישראלי, כך שההפסד יצא ברווח.

      שטח הפקר (יח"צ , כאן 11)
      (צילום: כאן 11)

      הנראטיב ששורטט בסרט הוא שבית המשפט העליון כבר הפסיד כך או כך: בקמפיין ארוך, עקבי, תוקפני ויעיל הצליחו מתנגדי האקטיביזם השיפוטי - בראשם נציגי הימין הקשה - לבסס את דימויו של בית המשפט הגבוה לצדק כגורם מנותק, "שמאלני" במרכאות כפולות, המונע מהממשלה למשול - ולעזאזל העובדות, כמו למשל התייצבותו של בית הדין לימין מערכת הביטחון פעם אחר פעם, או הענקת זכות העמידה לציבור הרחב. הכרסום באמון הציבור הוא עקבי. פסקת ההתגברות המדוברת, אם תעבור, אמורה להיות המסמר האחרון בארון הזה.

      הדוברים העקביים בקו הזה, כמו השרים שקד ולוין, חוזרים מדי פעם על טיעון מרכזי אחד, מאוד פשוט ואפקטיבי: אם בית המשפט העליון פוסל חוק, הוא בעצם אומר לציבור - המגולם כביכול בהכרעת הממשלה והכנסת - שהוא מבין וחכם יותר ממנו, ובעצם מתנשא מעליו. כך הם יוצרים קישור בין בית המשפט למושגים כמו אליטות וניתוק ורוכבים באופן טראמפיסטי על הדימוי שנוצר כאן. אפשר להתווכח אם לוין ושקד צודקים או שמא דווקא מתנגדיהם, אבל קשה שלא לתמוה על המשוואה הזאת, המייצגת כנראה את רוח התקופה - משוואה שבה התנשאות, או רמיזה על התנשאות, היא פשע יותר חמור מהפרת זכויות אדם, פגיעה בשוויון או רמיסת המיעוטים. הצופים יקבעו בעצמם האם מדובר בקץ הדמוקרטיה, אבל דבר אחד בטוח: במאזני הצדק, הדברים הללו אינם שקולים כלל.

      צפו בפרק המלא.