שנת 2018 הייתה מורכבת לריאליטי בישראל. למרות שעדיין מוקדם לסמן את הז'אנר בתור משהו שהיה פעם וכבר לא - ולהמשיך לדבר הבא, אפשר לומר שלא הייתה השנה שום עונת ריאליטי שהצליחה להפוך באמת לשיחת ברזייה שסחפה אחריה מדינה שלמה (כמו שעשתה "חתונה ממבט ראשון" של קשת שהסתיימה בפברואר). זאת הייתה שנה מוצלחת לדרמות הישראליות בפריים טיים, גם "בשבילה גיבורים עפים" בקשת וגם "ההרמון" ברשת, הוכיחו שהקהל צמא לדרמה בטלוויזיה המסחרית. זאת בשורה משמחת לחובבי הטלוויזיה האיכותית אך מדאיגה מהצד הכלכלי, היות ועדיין לא נמצא הפורמט שיחזיק ערוץ טלוויזיה מסחרי בלי להיט ריאליטי עשיר בחסויות.
עקבו אחרי וואלה! תרבות גם באינסטגרם
אתמול בערב שודרו על המסך שלנו שני פרקי גמר של תכניות ריאליטי. שתיהן פועלות בז'אנרים שונים זה מזה, "אביב או אייל" של קשת איחדה על המסך לראשונה בין אביב גפן לאייל גולן - שניים שנחשבו לאויבים מרים, וניסתה למצוא את תגלית השנה במוזיקה הישראלית. ב"משחקי השף", שעונתה השלישית הסתיימה אתמול, צירפו את השף יוסי שטרית אל מושיק רוט ואסף גרניט במטרה למצוא את השף המבטיח הבא בקולינריה המקומית. השוני בין הפורמטים קטן לעומת שני משדרי הגמר שראינו אתמול: האחד גדול, פומפוזי ומאוד "ערוץ שתיים" והשני קטן, צנוע וערוך מראש.
למרות השוני הגדול ביניהן, דבר אחד היה להן במשותף - הן לא סיפקו את עד הסוף את הסחורה המצופה מהן. זה לא בהכרח רע, אפשר רק ללמוד מזה לעונה הבאה (לשתיהן צפויות עונות חדשות). מהפרומואים ל"אביב או אייל" היה ניתן לצפות לריאליטי שירה רווי מתחים ועימותים באווירת "פופוליטיקה" של פעם. אבל במציאות, אביב גפן ואייל גולן - שני הזמרים הכי גדולים שהיו כאן בעשורים האחרונים - התגלו כשני חבר'ה נחמדים שאין להם ראש לריבים. אני פוחד לומר את זה, אבל יש סיכוי שהשנאה ביניהם אפילו לא גדולה כמו שאמרו לנו, אתמול בערב בעודם מבצעים יחד את "צליל מיתר" אפילו ראינו חיבוק קטן של חברים.
לזכותה של התכנית אפשר לומר שלוהקו אליה העונה לא מעט כישרונות. לא רק מצדה איש ימיני בת ה-16, שניצחה עם ביצוע מקסים לשיר "טיפת מזל" של זהבה בן (ביצוע שהיו בו סימנים של נינט גרסת ניצנים). גם לינוי קנטור השברירית מהנבחרת של אביב, נתנה במהלך העונה ביצועים נהדרים ("קארמה פוליס" של רדיוהד), קים אטדגי המוכשרת שמלחינה וכותבת בעצמה בוודאי תהפוך לכוכבת נוער ענקית ובמיוחד הפיינליסטים - נעם בתן (שנתן בעיני את הביצוע הכי טוב של הערב עם "הללויה") וטיגיסט הנוק שסיימה במקום השני והעניקה פרשנות מקסימה ל"Let it Be". כולם שמות שלא היו מביישים אף ריאליטי מוזיקלי בישראל והוכיחו שכאשר זה מגיע למוזיקה, גם אביב וגם אייל יודעים לזהות פוטנציאל.
מה שפחות עבד בתכנית הוא הפורמט שהיה מורכב להבנה גם למי שעקב אחריה באדיקות. מירי מסיקה ששימשה כבוררת הייתה בסופו של דבר הדמות הדומיננטית ביותר בתכנית, אביב או אייל שלפעמים בחרו את השירים למתמודדים ואז החליטו מי מהם ילך הביתה ולפעמים יכלו להשפיע רק על הנבחרת היריבה וגם השילוב בין הצבעות שופטים וקהל קצת הקשה להבין את התמונה. אפשר לקוות שבעונה הבאה הדברים יתחדדו לכדי פורמט מהודק יותר. ב"משחקי השף" לעומת זאת, לא הייתה בעיית הידוק, להפך, נדמה שמישהו שם קצת התעייף בערב הגמר ורצה לסיים וללכת הביתה.
היתרון של "משחקי השף" על פני המתחרות בתחום הריאליטי הקולינרי הוא הבחירה שלה במתמודדים שהם אנשי מקצוע. כמעט כל המתמודדים עברו במטבחים של המסעדות הטובות בישראל כאשר בכל עונה יש לפחות שף אחד שגם עבד עם אחד השופטים (העונה זה היה שחר יוגב שעבד כסו-שף במסעדת מחניודה). בהתאם למקצוענים, גם הרמה של האוכל בתכנית (לפחות ממה שנראה על המסך) גבוהה והמנות המוגשות לשופטים ולטועמים, עולות הרבה מעל לבישול הביתי וגורמות לרייור קשה מעבר למסך.
השף יוסי שטרית שהצטרף העונה והחליף את מאיר אדוני (שעבר ל"בייק אוף") התגלה כליהוק מצוין. מעבר לזה שהוא עובר מסך הוא גם רהוט, מוזר בקטע טוב ובעל בלוטת דמע רגישה שגורמת לו לבכות כשצריך. בעיקר ממי שיביא לו מנת דג מצוינת. השילוב שלו לצד השופטים הוותיקים - אסף גרניט ומושיק רוט, עבד מצוין ואחוות הגברים הקצת מילואימניקית שלהם הייתה מהנה רוב הזמן. אל תכנית הגמר הגיעו שלושה מתמודדים - מינור בן דוד מהנבחרת של מושיק, רועי הלוי מהנבחרת של יוסי ואורן אסידו מהנבחרת של אסף. היות ואת האוכל שלהם עדיין לא טעמתי, הדרך היחידה לתת בהם סימנים הייתה מהדמויות שלהם על המסך.
מינור, שנראית כמו חיקוי של שני כהן שקם לחיים, היא טבחית צעירה שעלתה לישראל מניו זילנד והמפגש בין הנימוס שלה והאגרסיביות הישראלית הביא אותה לא פעם לכדי דמעות. רועי הלוי הוא סיפור הסינדרלה של העונה - קצב בן 32 שרצה להוכיח שהוא יודע לעשות הרבה יותר מאשר לבחור נתחי בשר. אורן אסידו, המנצח הגדול, התעקש לשלב בין הבישול המרוקאי הביתי וטכניקות שלמד במסעדות יוקרה ולא הפסיק לספר לנו איזה נער בעייתי הוא היה. בשונה מהנהוג בז'אנר, ב"משחקי השף" נתנו לנו רק טעימות מהמתמודדים והקפידו להתעסק בתחרות, שינוי מרענן לכל הדעות.
בהתאם לכך גם הגמר עסק רובו ככולו במשימה שהוטלה עליהם: הכנת ארוחה בת שלוש מנות לצוות טועמים שמורכב מבכירי השפים בישראל. לצורך כך הם הרכיבו מיני-נבחרת ממודחי התכנית וניהלו סרוויס בו הם שימשו כשפים ראשיים. פרק הגמר המהיר והקצבי (אולי מדי) הזכיר את משדרי הגמר של "מטבחי הגיהנום" עם גורדון רמזי. אירוע מתוקתק שערוך בהידוק ומגיע לשולחן במהירות האפשרית. אולי זה סף הרגישות שלי שהלך ונהיה גבוה מעונה לעונה והיה צריך קצת הפוגה, אבל העובדה שבלוטות הרגש לא נסחטו עד דק דווקא הייתה מרעננת והשאירו אותי, ובכן, עם טעם של עוד.
