מה היכולת שלנו לתייק בזיכרון אירועים, ואפילו החשובים ביותר? על פי מדענים לחקר המוח, בתוך שעה נשכח 50 אחוז מהמידע שעיבדנו, בתוך יממה 70 אחוז וכעבור שבוע כבר לא נזכור כ-90 אחוז. ומה לגבי חוויות שהותירו בנו רשמים קשים וצלקות? יש לשער שאלה יהיו מתויקות בזיכרון באופן עמוק ומדויק, אבל אם תוסיפו לשכחה האובייקטיבית גם הדחקה וחוסר רצון להתמודד, תקבלו אפילו במקרים כאלה אחוז קטן מאוד מהאמת.
מי שנאלצים להתעמת עם זיכרונות אישיים, לשחזרם ולמחזרם הם מחזאים, שיצירות רבות שהם כותבים מתבססות, לפחות חלקית, על סיפור חייהם. כמה אנחנו יכולים להאמין להם? אם לשפוט על פי "מחזה חדש" שכתב גיא ברכה וביימה אתי רזניק לתיאטרון הספרייה, גם אוטוביוגרפיה, איך נאמר בעדינות, לא בדיוק נצמדת לעובדות.
"מחזה חדש" הוא תרגיל מעניין החושף עימות פנימי בנפש היוצר, קרב שבו כבר לא ברור האם הוא שולט בדמויותיו או להפך. דורון (יבגני מוליבונגה) הוא מחזאי הומוסקסואל החי עם בן זוגו אבי (איתי שלו). המחזה שעליו הוא עמל בהשתתפות שלוש דמויות - גבר (זיו עוז ארי), אישה (שני אורן) ובן (יאיר בלוך) יוצא משליטה לאור סוד אפל בעברו. סוד זה מטיל צל על דורון, מקים עליו את דמויותיו הבדיוניות, מבלבל ביניהן ובין דמיון למציאות ובסופו של דבר מאיים להמיט אסון על ראשו.
באחת התמונות הראשונות בהצגה אומר הגבר לאישה באגרסיביות: "האוכל טעים. אם היית משאירה בתנור קצת יותר זמן הוא היה מושלם". זו גם התחושה לגבי "מחזה חדש" - הוא אינו אפוי דיו. הבוסריות ניכרת הן בכתיבה והן בבימוי, אם כי יש להתייחס לכך בסלחנות, משום שקיימות בו גם לא מעט נקודות אור. השטיק של מחזה בתוך מחזה אינו חדש ואפילו קצת לעוס, אבל אפשר לומר שהוא עובד בזכות דיאלוגים איכותיים ומניפולציות רגשיות שהפעיל ברכה. קצת חבל שהחלק השני לא מתעלה כמו הראשון, אך המסר עובר היטב בכל זאת.
בכל השחקנים נתקלתי לראשונה והם עשו היטב את עבודתם. מי שבלטו מעל השאר, לטעמי, היו האישה והגבר - שני אורן וזיו עוז ארי. בכל אחת מהדמויות במחזה מוסתר כעס. אורן, כאישה חסרת שם, נתנה לו ביטוי נהדר בזכות התפרצויות רגשיות, ועוז ארי כובש במיוחד עם הפגנת אישיות שכולה זעם מתפרץ. ייתכן שעוז ארי הוא הבשורה הגדולה במחזה הזה: הוא פשוט תפור על דמות הנבל, ואם בשנים הקרובות תיתקלו בו בתיאטרון הרפרטוארי, אפשר שתישבו גם אתם בזעם האמין ובאלימות האיכותית שלו.
"מחזה חדש" הוא סיפור שמציב תמונת מראה מול הרצון והצורך של יוצרים בחשיפה עצמית והחתירה שלהם, כביכול, להצגת האמת הפנימית. הוא מעלה שאלות כמו האם להתעמת עם העבר או לעגל פינות על מנת לזכות בשלוות נפש, מתי הופך קורבן לתוקף ומי מהם נושא באחריות גדולה יותר לתוצאות ולצלקות. התוצאה אינה מושלמת, אבל דרך בימוי יעיל וכתיבה מושחזת בחלק ניכר מהזמן, יחד עם משחק טוב עד נהדר של הצוות, הוא מצליח לייצר חומר למחשבה.
