אם יש תובנה משמעותית בסרט, היא אינה נוגעת למניפולציות של החקירה, אלא דווקא לתפקידה של התקשורת בסיקור אירועים פליליים ובעיקר לחולשות שלה. "יש איזה אי צדק ויזואלי שגם עמודי הפלילים, כמו עמודי הדוגמנות, עמודי החברה ועמודי הבידור מתרפקים על אנשים יפים", אומרת בסרט העיתונאית ברוריה אבידן בריר, "אתה יפה - יש לך הילה, וחוה יערי הייתה אישה יפה, צעירה, מול אביבה עם המשקפיים העבות. אישה כבדה ולא מטופחת. אז ברור שמיטב החמלה הופנה בשלב הראשון אל חוה יערי שכאילו היא נלכדה בזרועות התמנון של עליזה גרנות". האמת כנראה הייתה אחרת, אבל אותו היגיון מפעיל גם כיום את כלי התקשורת בבואם לסקר קורבנות או פושעים ועבריינים פוטוגנים במיוחד. בעיקר אם הם שייכים למעמד הנכון והמטופח. מוטב שנשתחרר מזה.
"רוצחות מבית טוב" עושה בסך הכל עבודה טובה בתיאור הדרמה של פרשת מלבסקי ובהצגתה, אבל חסרים לו שני צעדים קדימה כדי להיות יצירה משמעותית באמת, שחורגת מהסיפור שהיא מתיימרת לספר לעבר מסקנות רחבות יותר.