"מבצע פינאלה", הסרט הטרי על מבצע לכידתו של אדולף אייכמן, עלה לאקרנים בארצות הברית לפני כחודש והיה אמור להתגלגל לאולמות גם אצלנו. היה לו כבר תאריך הפצה ופוסטר רשמי והיו כבר חומרים באתר יחסי ציבור מקומי - אבל בסופו של דבר הוא נעלם מן הלוח, ותחת זאת זמין מהיום בשירות הסטרימינג של נטפליקס, בלי שזכה קודם לכן להפצה קולנועית.
נותר רק לנחש למה ויתרו על הפצתו כאן - האם זה כיוון שהסרט נחל כישלון קופתי בארצות הברית, אז החליטו שחבל על הכסף? או אולי בגלל שספג ביקורות קשות על דרך ייצוגו של אייכמן, שרבים סברו כי היא חיובית ואמפטית מדי, והמפיצים כאן העדיפו להימנע מן הסקנדל? או שהיתה זו סיבה אחרת לגמרי? כך או כך, מהיום כולנו יכולים לראות את "מבצע פינאלה" בלי לצאת מהבית, ולפגוש בו צוות קוסמופוליטי של שחקנים: ליאור רז, שהצלחת "פאודה" הפכה אותו לשם חם בהוליווד, מגלם את ראש המוסד דאז איסר הראל; אוסקר אייזק, שלאחרונה מלוהק לכל תוצר אפשרי ובקרוב נראה אותו גם ב"החיים האלה" המושמץ אף הוא, משחק את פקודו פיטר (צבי) מלחין; מלאני לורן, הצרפתייה שכבר יש לה ברקורד שלל תפקידים של יהודיות, למשל גיבורת "הקונצרט" או שושנה ב"ממזרים חסרי כבוד", היא רופאה בשם חנה (דמות שבמציאות היתה גבר); אוהד קנולר הוא הסוכן אפרים אילני, ובן קינגסלי מגלם את הפושע הנאצי.
הסרט הוא חוליה נוספת בשרשרת עכשווית של הפקות בינלאומיות שעסקו במוסד. קדמו לו השנה "המגשר" ו"המלאך", וכמו בהם, גם כאן הסוכנים הישראלים משוחחים באנגלית. איסר הראל, בגילומו של ליאור רז, מדבר במבטא ישראלי כבד, אך סוכני המוסד עצמם עושים זאת במבטא אמריקאי. תמהיל משונה שכזה שמענו לא מזמן גם ב"שבעה ימים באנטבה", ואולי לרוב הצופים בעולם זה לא ממש משנה, אבל באוזן המקומית זה צורם, והנה כבר נקודה בעייתית ראשונה בסרט.
אל דאגה, לא חסרים כאן גם פגמים אובייקטיבים יותר. הסרט מציג למעשה שני קווי עלילה מרכזיים. הראשון, שמזכיר מעט את "ארגו", מתאר כיצד המוסד איתר את אייכמן, לכד אותו והבריח אותו מארגנטינה לישראל ברגע האחרון, כשהוא מבצע בדרך לא מעט פאשלות ונעזר בהרבה יותר מקורטוב של מזל. למרבה הצער, הקטעים הללו אינם מותחים במיוחד, ולא רק בגלל שאנחנו יודעים את הסוף. את "מבצע פינאלה" ביים כריס וייץ, יוצר עם קריירה משונה למדי שנעה מ"אמריקן פאי" ו"רווק פלוס ילד" (עם אחיו פיל) ל"מצפן הזהב" ו"דמדומים 2", וכאן הוא חוטא בעבודה מהוקצעת מדי, חיוורת לגמרי וחסרת כל השראה. בשילוב עם המבטאים המגוחכים, ערכי ההפקה הלא גבוהים ותסריט שכולל כל קלישאה אפשרית של מותחני ריגול וסרטי נאצים, התוצאה מתקשה להלהיב. תחת זאת, היא מעייפת ולעתים אף מביכה.
קו העלילה השני כבר מזכיר יותר את "שתיקת הכבשים", ומתארת את הדו-קרב הפסיכולוגי בין פיטר מלקין לאייכמן, המנסה לנצל את טראומת השואה של חוקרו כדי להוציא אותו משיווק משקל, ועושה זאת בצורה שמעלה באוב את חניבעל לקטר. חסר רק שילחש "קלריס...קלריס" כדי שמקור ההשראה יהיה ברור יותר. בן קינגסלי נראה כמי שמשחק את אנתוני הופקינס ולעתים את עצמו יותר מאשר את פושע המלחמה, והתצוגה שלו עתירת מניירות. בקיצור, ממד זה בסרט מוצלח עוד פחות.
במהלך חקירתו, מאפשר הסרט שוב ושוב לדמותו של אייכמן להצטדק כמי שאך ורק מילאה הוראות, ופעלה מחוסר ברירה, מתוך דאגה למולדתה ולקרוביה. אם כך, אחד האדריכלים המרכזיים של הפתרון הסופי מציג כאן את עצמו כאדם אנושי, חסר ישע, ואיש משפחה למופת. יש בזה כמובן משהו מתריס, אלא שצריך לקחת בחשבון דבר אחד: "מבצע פינאלה" לא מבהיר האם הפושע הנאצי אכן מאמין בכל זה, או שמא הוא אומר את הדברים כחלק מן המניפולציה הפסיכולוגית שלו.
האדם היחיד שהוצא להורג בתולדות מדינת ישראל בעקבות גזר דין מוות, מוצג כאן אם כך כדמות מורכבת. זה אולי מקומם, אך גם בלתי נמנע. בסרטים עכשוויים, בהם הנטייה היא להציג את הסיפור מכמה נקודות מבט, הרי בסופו של דבר כל הדמויות ייצאו כך - בין אם זה אייכמן כאן, היטלר ב"הנפילה" או להבדיל הטרוריסטים הגרמניים ב"שבעה ימים באנטבה". אם יש כאן בעיה, הרי היא מלכתחילה בעצם הבחירה להפיק כיום את הסרט הזה.
והאמת? לא ברור למה טרחו לעשות זאת. הסיפור על לכידתו של אייכמן כבר ידוע, בין השאר הודות לסרט "הבית ברחוב גריבלדי", וב"מבצע פינאלה" אין פרטים חדשים ומסמרי שיער. נוסף לכך, ראינו שלל סרטים אחרים, עלילתיים ותיעודיים, על דמותו של המפלצת, וגם אם היה בהם פחות דגש על האנושיות ועל המשפחתיות שלו, הרי שגם בהם שמענו את הזמירות המוכרות לעייפה על היותו בסך הכל פקיד אפרורי.
דרמת המתח הזו, אם כך, מיותרת לגמרי. היא לא תורמת לדיון ההיסטורי, לא מעניינת או סוחפת, ומאחורי היומרה שלה מסתתרות בעיקר קלישאות ומניירות. הדבר היחיד שאפשר ללמוד ממנה זה עד כמה בנסיבות מסוימות, סרט סתמי לחלוטין יכול להיות רע מכל כך הרבה בחינות. חנה ארנדט, בספרה על אייכמן, טבעה בזמנו את המושג "הבנאליות של הרוע". בכל הקשור ל"מבצע פינאלה", המונח המתאים ביותר יהיה "הרוע של הבנאליות".
