המופע השנתי של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם מדי שנה הוא אחת ההצגות הכי טובות בעיר. זה נובע מכמה סיבות: נתניהו הוא, אחרי הכל, נואם מרשים מאוד ודיפלומט מנוסה מאוד, ובאו"ם - היכן שנולד כפוליטיקאי - הוא באלמנט שלו. חשוב יותר, באו"ם נתניהו מתבטא רוב הזמן בממלכתיות, תקיפות ורהיטות, באופן שרחוק מהפופוליזם שמאפיין לפעמים את תגובותיו לתקשורת וברשתות החברתיות. על יד השיש הירוק נתניהו לא ידבר על הערבים שמוסעים באוטובוסים, הוא ידבר על טפטפות וסטארט-אפ ניישן. שם, כמאמר הקלישאה, אין ימין ושמאל: כולם מצטופפים מאחור כי זה נתניהו מול כל העולם, ממש כמו באירוויזיון. קודם לקחנו את ליסבון, אחר כך את מנהטן, בסוף גם את ברלין.
נתניהו מצא את עצמו במקום לא נוח מבחינת תשומת הלב העולמית, מול אולם לא מלא, ובזמן שארצות הברית מרותקת לשימוע בסנאט בעניינו של המועמד של טראמפ לכהונה בבית המשפט העליון, ברט קבאנו, שנטען כי תקף מינית. למרות שנתניהו הקפיד להחמיא לנשיא האמריקני ולנציגיו, נראה כי הנאום שלו כוון דווקא לאוזניים אחרות: בשביל מוסקבה הזועמת על הפלת המטוס, נומק שוב המניע של צה"ל לתקיפות בסוריה; לאיראנים ולחיזבאללה הופנתה אצבע משולשת; ויותר מכל, הנאום הזה הופנה לעם היושב בציון, שבאופן נוח להפליא קיבל נאום שלם של נתניהו במהדורה כשהבחירות באופק, בלי אף כתב מקומי שיציק לו עם שאלות קשות או יקטע את דבריו אבל כן עם פרשנים מריירים על הרהיטות של ראש הממשלה, שעל כישוריו כנואם אין חולק.
כבר התרגלנו שנתניהו שולף מהכובע לפחות גימיק אחד. השנה הוא דווקא חסך מאיתנו ברווזים גרעיניים או ציורים של פצצות, אך לא ויתר על בדיחה תפלה ("שמעתי שעושים עבודה טובה במפעל ניקוי השטיחים בטהראן"), ושיחק אותה עם משחק מילים שעובד הרבה יותר טוב בעברית ("תמונה אחת שווה אלף טילים", כל הכבוד לכותב הנאומים אסף אשתר). היו כמובן רמזים למלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, נתניהו לא שכח את הבריסטולים בבית. הוא חשף בפני העולם עוד מתקן גרעיני בטהראן ועוד מחסני נשק בלבנון, ואפילו בצירוף קואורדינטות ותמונות מגוגל ארת'. היה בחשיפה הזאת משהו מרשים ויהיר כאחד. מי שאומר שהוא יודע בדיוק מה אויביו עושים והיכן, למעשה מאיים. פעם ישראל הייתה מסרבת להודות במבצעים שלה, היום היא משוויצה בהם. לא בטוח שזאת הרטוריקה הטובה ביותר.
שאר המסרים שבו על עצמם. הפלסטינים נדחקו מפני הנושא האיראני, אולי כדי לשדר שמבחינת נתניהו הנושא הזה הרבה פחות מעניין, כאילו לא מדובר בנושא היסודי שמפלג הכל בחברה הישראלית (ומן הסתם גם כדי לאלחש את ההתייחסות המשונה שלו ושל טראמפ לפתרון שתי המדינות). מי שציפה לבשורה באפיק הזה - אם אמנם היה מישהו כזה - בוודאי התבדה. ישראל בפיו של נתניהו היא כמובן גן עדן לכולם, עד כדי כך שהוא השתמש ביחסה לעולי אתיופיה כדוגמה לכך שאין בישראל גזענות. בסוף של יום, אפשר לסכם שהנאום של נתניהו היה אפקטיבי, גם אם משעמם. להבדיל מפעמים קודמות, את הנאום הזה כנראה שלא נזכור.