שירים עד כאן: "בית. פזמון" מגיעה אל המוזיקה הישראלית בגישה מקורית ומרעננת

"בית. פזמון" (yes דוקו) מוצלחת ומתעלה מעל סדרות אחרות שניסו בשנים האחרונות לגולל את סיפורה של המוזיקה הישראלית בזכות גישה מרעננת וראיונות משוחררים. חבל רק שהיא סובלת ממגוון הבעיות האופייניות לז'אנר, לא מאתגרת את הנרטיב המקובל, ומורכבת מתמהיל בעייתי

  • מוזיקה ישראלית
נדב מנוחין
אחווה עם יפה ירקוני. שרית חדד (צילום: יח"צ, באדיבות yes)

בשנים האחרונות שטף את המסך גל מבורך של פרויקטים תיעודיים שמנסים לספר את סיפורה של המוזיקה הישראלית דרך זווית חדשה. בין התוצרים האלה אפשר למנות את "מקום בצמרת" שעסקה בסיפורו של הפופ הישראלי, את "האלבומים" שהתמקדה, כשמה כן היא, באריכי-נגן, "חסידיסטוק" שהציגה קולות חדשים במוזיקה החסידית ואת "צליל מכוון" הקולאז'ית שביקשה לחבר אלמנטים מופשטים המשותפים לגוונים רבים במוזיקה הישראלית.

מהן היו שהצליחו יותר, מהן שהצליחו פחות, אבל על כולם ריחף צילה של "סוף עונת התפוזים" המיתולוגית, בעיקר משום שהאחרונה ניסתה לגולל באופן כרונולוגי את סיפורו של הרוק הישראלי, ולאחריה מעטים ניסו מחדש לכתוב "את כל הסיפור". המשותף לפרויקטים שהוזכרו לעיל היא בנטייתם לדלג מעל המשוכה הזאת על ידי הצגת שברירים של הסיפור, שמתחברים יחדיו למעין פסיפס.

עוד באותו נושא

טיוח הרמוני: "צליל מכוון" החשובה מפספסת את הפוטנציאל הגדול שבה

לכתבה המלאה
שינתה את האופן שבו נשים שרו בישראל (צילום: יח"צ, באדיבות yes)

לקבוצה זאת הצטרפה סדרה נוספת שפרקה הראשון שודר אמש ב-yes דוקו - "בית. פזמון". הסדרה דומה ברוחה ל"צליל מכוון" אך פחות מופשטת ממנה: מפגשים עם אמנים ודמויות מפתח - רק ראשים מדברים וקטעי ארכיון - מאוגדים תחת נושא מלכד: נשיות, גבריות, מולדת, אמונה, געגוע לשורשים וכו'.

לפחות מפרקיה הראשונים, נראה כי "בית. פזמון" עולה על חברותיה לז'אנר, והיא כנראה הסדרה הטובה ביותר על מוזיקה ישראלית שנעשתה כאן מאז "האלבומים", בגלל שהגישה שלה יוצאת דופן. אם "צליל מכוון" ניסתה להתמקד בתהליך היצירה ובחוויות שמובילים מוזיקאים ליצירה, וכך שקעה לעתים לתוך סיפורים שכבר סופרו או אנקדוטות פחות חשובות, הרי ש"בית. פזמון" לא מנסה לספר את כל הסיפור של המוזיקה הישראלית, אלא לספר סיפור אחר דרך מוזיקה ישראלית, ולהמחיש כיצד המוזיקה הזו שימשה פס-קול להתפתחויות חברתיות ולחיינו כאן. זה הבדל דק אך חשוב, ובאמצעותו הסדרה מדלגת על מכשולים שקודמיה נפלו בה שוב ושוב, ועיקרם - יצירת משמעות מבליל של סיפורים ואנקדוטות מבלי ליפול לבנאליות או להתפזר לחלוטין.

עוד באותו נושא

המוזיקה החסידית ראויה למפעל מקיף יותר מאשר הסדרה "חסידיסטוק"

לכתבה המלאה
ראיונות משוחררים וכנים (צילום: יח"צ, באדיבות yes)

הסדרה נהנתה מגישה לאמנים רבים, גם כאלו שממעטים לדבר עם המצלמות, ואפשר לנחש שזהותם של יוצריה סייעה בכך. מאחורי הסדרה עומדת המפיקה הבכירה אתי אנטה-שגב, ששימשה כעורכת ראשית של הסדרה, וסייעו לה הבמאי אדם סנדרסון ("זוהי סדום", אבל גם הבן של דני) והתסריטאית שירי ארצי ("תמיד אותו חלום", אבל גם הבת של שלמה). ללא קשר לייחוס, הם כמובן בעלי מלאה מוכשרים בזכות עצמם.

הפרק הראשון של הסדרה הוא הטוב והמעניין ביותר בה (מבין הארבעה שבהם צפיתי), והוא נקרא בפשטות "היא". הוא עוסק בנשים, בקולן הממשי והמטאפורי, בציפיות החברתיות מהן ובמאבקן לשוויון ועצמאות - דרך המוזיקה הישראלית. זה היה פרק כל כך מעניין, עד שעשה חשק לסדרה שלמה על הנושא הספציפי הזה. שלל דמויות, מריקי גל ועד סי היימן, מדנה אינטרנשיונל עד שרית חדד, מדברות די בישירות על הציפיות מהן, על הקושי לקבל הכרה, והכי מעניין - על ההשפעה של מוזיקאיות אחרות עליהן. יהודית רביץ מספרת למשל עד כמה משמעותי "שביל הבריחה" של ריטה, שלדבריה אחריו אי אפשר לשיר יותר אותו הדבר. שרית חדד סיפרה על האחווה הקווקזית שהייתה לה עם יפה ירקוני. הסיפורים האלה מוכיחים כי הנטייה לתחום אמנים ויצירות לתוך ז'אנרים וסצינות היא לעתים חסרת משמעות.

עוד באותו נושא

חזקות מהרוח

לכתבה המלאה
הפרק הראשון עשה חשק לסדרה שלמה על נשים במוזיקה הישראלית (צילום: יח"צ, באדיבות yes)

יש לומר בהגינות כי הפרקים האחרים בהם צפיתי - "הוא", "מולדת" ו-"אמונה" - היו משמעותית פחות מעניינים מהראשון, כל אחד מסיבות אחרות. הפרק שעסק בגבריות כמעט לא נגע בגבריות הרגישה העכשווית של המוזיקה הישראלית בעשור האחרון; "מולדת" הקדיש יותר מדי נפח ללהקות הצבאיות, מעט מדי לשירי ארץ ישראל, לשכול ולמחאה, בתמהיל משונה למדי; ואילו הפרק העוסק באמונה ואלוהים מחדש מעט מאוד על סצינה מדוברת לעייפה, ואפילו נופל מפרק דומה שנעשה במסגרת "צליל מכוון".

ישנן כמובן בעיות המשותפות לתכניות רבות מהז'אנר הזה, ש"בית. פזמון" בכל זאת לא הצליחה להתחמק מהן: לבד מהפרק הראשון, נשים לא מקבלות ייצוג מספיק בסדרה, ולכל אורכה המוזיקה המזרחית זוכה למעט מאוד תשומת לב. במקביל, הכרונולוגיה בפרויקטים מהסוג הזה היא תמיד בעייתית: קופצים מזמרות תש"ח היישר לשנות ה-60, והסדרה מתמקדת למעשה באמנים שבלטו בשנות ה-70 וה-80, כאשר שנות ה-90 זוכות לייצוג קטן וכמעט אקראי, ושנות ה-2000 עוד פחות מזה. על ידי כל אלה, "בית. פזמון" משכפלת ומשעתקת את הנראטיב הקלאסי של המוזיקה הישראלית, ולא הופכת את השולחן בשביל להציג נראטיב חדש. אמנם, כבר אמרנו שזו איננה מטרת הסדרה, ובכל זאת יש בזה משהו מאכזב.

ובכל זאת, אם יש משהו מרענן ב"בית. פזמון", זה שהראיונות בו משוחררים וגלויים מאוד. האמנים לא מפחדים למתוח ביקורת, להודות בטעויות, להביע מחאה, לזהות את הכשלים. זאת סדרה כנה יותר מהנהוג, ולו מסיבה זו היא מהנה מאוד לצפייה. על כל פנים, אני מצפה מאוד לשני הפרקים האחרונים של הסדרה, "געגוע" ו"אנחנו", שהם בעיניי בעלי פוטנציאל להיות משמעותיים הרבה יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully