הגרסה הראשונה של "כוכב נולד" הגיעה לאקרנים בשנות השלושים, ומאז זכתה לשלל גלגולים נוספים, שמרווח כמעט קבוע של שנים מפריד ביניהם. למעשה, כל דור היה זכאי לעיבוד משלו. בשלב מסוים, הדגש העלילתי עבר מעולם הקולנוע לתעשיית המוזיקה, אך בכל הגרסאות הללו, סיפור המסגרת נותר דומה, ופשוט להפליא: כוכב מבוסס ושתיין לוקח תחת חסותו מטאור צעיר, שעם הזמן נהיית מצליחה ממנו, מה שגם גורם לו לשקוע עמוק יותר בתוך הטיפה המרה.
הגלגול האחרון של "כוכב נולד" הציג את ברברה סטרייסנד בתפקיד הראשי ויצא בשנות השבעים. כיאה למסורת ולוח הזמנים, התכנונים להפיק גרסה נוספת לדורנו החלו כבר בתחילת העשור, וכמעט כל שם נוצץ אפשרי נקשר בהם. בין השאר, עלו אופציות כמו קלינט איסטווד, ג'וני דפ, אספרנסה ספולדינג וביונסה, אך בסופו של דבר הפור נפל על בראדלי קופר, שביים ומככב, וליידי גאגא, שמופיעה בצידו בהופעה קולנועית ראשונה.
בסוף השבוע, עלה הסרט לאקרנים בארץ וברחבי העולם, וכבר אפשר להכריז כי מבחינה תקשורתית וכלכלית, השניים היו בחירה אידיאלית לפרויקט. מיד לאחר בכורתו העולמית, בפסטיבל ונציה לפני כחודש, הפך "כוכב נולד" לסנסציה: התקשורת האמריקאית משתפכת עליו, נביאי האוסקר למיניהם חוזים לו הרים וגבעות, וגם עומד מאחוריו צבא אמת, הנחוש להתקומם כנגד כל מי שיעזו להמעיט בערכו. נוסף לכך, הוא צפוי לשבור קופות, וממש כמו הגיבורה שהיא מגלמת, ליידי גאגא הוכתרה לדבר הגדול הבא על המסכים.
בחצי הראשון של הסרט, נראה כי ההתלהבות מוצדקת. כבר בדקות הפתיחה שלו, הוא מיטיב להכניס אותנו לעניינים, ולהכיר לנו את הדמויות ואת העולם בו הן פועלות. בזכות תצוגת הבימוי המיומנת של קופר הטירון, מלאכת הצילום האינטנסיבית ובעיקר עבודת הסאונד המחוספסת, הצופים מרגישים כאילו הם עצמם מאחורי קלעים של קונצרט. לאור הנסיבות, כבר לא נקבל בזמן הקרוב הופעות איצטדיונים שוות בישראל, אז אפשר לפחות להתנחם ב"כוכב נולד", שמציע חוויה מוזיקלית לא פחות מאשר קולנועית.
בצד זאת, מתגלה גם שיש לגאגא נוכחות כובשת ומקסימה, כזו שגורמת לשוחרי ושוחרות הקולנוע לשאול - איפה היית עד עכשיו? הכימיה בינה לקופר טובה, וממש נראה כאילו הם נולדו כדי ליפול זה לצווארו של זה. אפילו שזה קורה בצורה מופרכת למדי, קשה שלא להתרגש עד דמעות כשהשניים עומדים יחדיו על הבמה ומבצעים את "Shallow", הטוב בשירים המקוריים שנכתבו לסרט.
בחציו הראשון, אם כך, "כוכב נולד" הוא מלודרמה מוזיקלית סוחפת ונוגעת ללב, המציגה ביצוע מצוין ועדכני לסיפור פשוט ומוכר. אך ככל שנוסקת הקריירה של הזמרת הצעירה העומדת במרכזו, כך מתגברת בעיית השתייה של פטרונה-אהובה, וכך גם הולך ומידרדר הסרט. הוא לא רק צפוי לעייפה, כיאה לדרמה המבוססת על חומרי גלם שכבר נראו לא פעם, אלא גם מתמשך (140 דקות), מדכדך ולא משכנע.
נקודת השבר מגיעה בסצינה המתרחשת בפרסי הגראמי, שלא נגלה כמובן מה קורה בה, אך נאמר כי היא מתארת כיצד מעמד של שמחה ואופוריה הופך להיפך מכך, בשל תקרית שמעורבים בה אלכוהול, קנאה והשתנה במכנסיים. הרגע הזה לא נעים, אפילו נלעג ומביך, והוא מביא לידי ביטוי את כל הפגמים של הסרט: היומרה לתת לו אופי ריאליסטי כלשהו מתנגשת במעמדים תסריטאים שאין סיכוי כי היו מתרחשים במציאות, והנטייה שיש בו לדרמטיזציה בוטה, גסה ומניפולטיבית של התנודות בחייהן של הדמויות. נוסף לכך, הקטע הזה גם ממחיש עד כמה "כוכב נולד" נהנה להתענג על ייסוריו הפיזיים של הגיבור.
זו, מן הסתם, אחת הסיבות להצלחת "כוכב נולד" בארצות הברית: היותו כה נוצרי, והעובדה שכמו סרטים אמריקאים רבים לפניו, הוא שואב השראה מייצוגו של ישו בתרבות הפופולרית, ומציג את גיבורו כקדוש מעונה, שנדרש לחוות מסלול של מכאובים גופניים כדי לגאול את נשמתו ולאפשר את פריחתה של בת חסותו. בשנים האחרונות, בהן העולם נהיה מודע יותר, החל עולם המוזיקה להתנער מן הנטייה לערוך רומנטיזציה לאמנים אובדניים. אך סרט זה לוקח צעד אחורה, ומחזיר אותנו למסורת הישנה, בה מקדשים את התופעה הזו ומציגים אותה באופן אסתטי ונשגב.
הסרט גם מקדש את האמריקנה, ובניגוד לרוב התוצרים בימינו, מגיע לא פעם ל"אמריקה האמיתית" - מוקד ההתרחשויות אמנם בלוס אנג'לס, אך הגיבור בגילומו של קופר הוא זמר קאנטרי, שגדל בחווה, מייחס לה חשיבות רבה ומופיע בדרום ארצות הברית. כך שכמו "צלף אמריקאי" בכיכובו, גם "כוכב נולד" צפוי למכור כרטיסים באזורים בהם הוליווד העכשווית מתקשה בדרך כלל.
ויש גם ממד נוסף, שבוודאי לא מזיק להצלחת הסרט בארצות הברית. הוא מקדש וממחיש את הערך האמריקאי מכולם - המוביליות החברתית. סיפור שקיעתו של הגיבור מקביל לעלייתה המטאורית של המוזיקאית בגילומה של ליידי גאגא, שבאה מרקע כלכלי נמוך, אך מצליחה להגיע לצמרת עולם הבידור בזכות כישרונה בלבד, וגם כמובן הודות לקורבנה של בן זוגה. בקיצור, כמו תוכנית הריאליטי המוזיקלית בשם זה, "כוכב נולד" מיטיב לחזק את האמונה שתעשיית הבידור היא מפעל להגשמת חלומות, ומקפיד כמובן לא לבקר אותה בשום צורה: הצרות של המוזיקאי השתיין, כך מובהר בפנינו פעם אחר פעם, נובעות אך ורק מתסביכיו המשפחתיים.
אמריקאי, קפיטליסטי, נוצרי והוליוודי עד מאוד - רק מתבקש, אם כך, ש"כוכב נולד" יזכה לתהילה בארצות הברית ובמדינות חסותה. שמרנים אוהבים אותו כי הוא שמרני, והיפסטרים מתענגים עליו בהפוך על הפוך, כאתנחתא משוחררת רגשית ונטולת אירוניה, כשהנוכחות של אייקון כמו ליידי גאגא מקלה כמובן על ההערצה.
אך מעל הכל, "כוכב נולד" מצליח כל כך, כי כבר מזמן לא היה על המסכים סרט שאיפשר לקהל הרחב להתייפח. קומדיות רומנטיות כבר אין, באוסקר הכל פוליטי, ולהיטי גיבורי-על וקומיקס למיניהם, עם כל הכבוד, לא דורשים שימוש בממחטות. במציאות הזו, ניצבת המלודרמה המוזיקלית כתופעת תרבות: הפקת ענק, הפונה להמון וסוחטת את רגשותיו, בלי הומור, אפקטים או אירוניה, רק עם מעשייה נושנה, שמתברר כי לא נס ליחה.
כיום, אם כך, "כוכב נולד" משכיל להתבלט, אבל בפרספקטיבה של זמן, הסרט הזה בינוני ובעייתי מכדי להיזכר כקלאסיקה. מה שכן יישאר ממנו, הם שני דברים: הגילוי שליידי גאגא היא כוכבת שנולדה לקולנוע, ו-"Shallow", שאם אכן יגשים את התחזיות ויזכה באוסקר, יהיה השיר הטוב ביותר שעשה זאת בעשור האחרון. בעוד עשרים שנה ודאי יפיקו גרסה נוספת של המלודרמה המוזיקלית, ולמלחינים/ות שלה יהיה קשה להתעלות על ההישג ולכתוב לה פזמונים מרגשים יותר.
