בפעם המי יודע כמה, אמן הרחוב האנונימי בנקסי הצליח להדהים את העולם. אתמול הגיעה נקמתו האולטימטיבית בעולם האמנות, כשפוצץ את הבלון הנפוח של הממסד בבית המכירות סותבי'ס. הסיכה שעשתה זאת היתה ציורו "ילדה עם בלון", שגרס את עצמו מיד לאחר מכירתו.
אותו ציור הוא הדימוי הידוע של בנקסי, "ילדה עם בלון", המציג ילדה קטנה עם בלון אדום בצורת לב, המלווה באימרה "תמיד יש תקווה". הוא הוצג במקור משוכפל בסטנסיל על קיר במזרח לונדון ומאז שוכפל עוד אינסוף פעמים. לעיתים ניתן לזהות את הילדה מאבדת את הבלון, ולעיתים היא מגיעה אליו או מנסה לתפוס אותו, ומכאן הפכה היצירה לסמל מובהק של אופטימיות.
הציור, כזכור, הוצע בבית המכירות הלונדוני ונקנה בסכום של מיליון פאונד על ידי קונה אנונימי. אך לתדהמת הנוכחים, דקות ספורות לאחר חבטת הפטיש, הוא החל לגרוס את עצמו באמצעות מגרסה שהוטמנה במסגרתו. מדובר בשיא חדש במסכת המתיחות של בנקסי, שהחלה עוד באמצע העשור הקודם עם הדפסת שטרות מזויפים של עשרה פאונד עם תמונתה של הנסיכה דיאנה והכיתוב "בנקסי של אנגליה'' במקום ''הבנק של אנגליה''. אלה הושלכו על ידי אנונימי לעבר קהל בנוטינג היל, מה שהוביל למהומה גדולה. לאחר מכן, האמן המחתרתי הגניב למיצג ארכיאולוגי במוזיאון הבריטי אבן ''פרה-היסטורית'' עליה ציור מערות מזויף בו נראה אדם מחזיק עגלת סופר. למרבה המבוכה, איש במוסד היוקרתי לא הבחין בתעלול במשך כמה ימים. רק לאחר שהאמן חשף אותו בעצמו, הוסרה האבן מתצוגת המוזיאון.
צחוק צחוק, אבל בנקסי הוא איש של מסרים. ניתן לתהות אם אמירתו היא למעשה תשובה לגוסטב מצגר, האמן הגרמני-בריטי שהלך לעולמו בשנה שעברה. ב-1959 הציג עצמו מצגר כאמן של הרס עצמי במסגרת מניפסט בו תיאר את "האמנות שמשמידה את עצמה'' בתור כזו המתקיפה את ערכי הקפיטליזם והנשק הגרעיני. למעשה, הוא מיסגר אמנות זו בתור כלי מחאתי נגד הקלקלות החברתיות והפוליטיות של אותם זמנים. קל להבין ממי קיבל פיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, השראה לנפץ את הגיטרה שלו על הבמה.
לפי תפיסתו של מצגר, האמנות המשמידה את עצמה תביא להרס לא יאוחר מעשרים שנה לאחר יצירתה המקורית, ותעשה זאת ''בעצמה'' על ידי תזמון מדויק שימקסם ככל הניתן את האפקט על הצופה. אם כך, האקט המשעשע כביכול שביצע אתמול בנקסי תואם מבחינת לוח הזמנים את תורת ההשמדה הזו. הרי "ילדה עם בלון" הוצג לראשונה על ידו בלונדון בשנת 2002, אז תעשו את החישוב לבד. נוסף לזאת, גריסת הציור את עצמו החלה בדיוק מושלם עם מכת הפטיש שחתמה את מכירתו. הטכנולוגיה החבויה בשולי מסגרת הציור הצליחה לסחרר את הנוכחים, כאלו היו בעצמם ניצבים בסט של ''משימה בלתי אפשרית''.
תיעוד התעלול
אולי לא נדע לעולם מיהו בנקסי, אבל בדרכו החתרנית והמשעשעת אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו קצת יותר: דרך דימוי ידוע כמו "ילדה עם בלון", שהתברג בתרבות הפופ והקיטש, נוצר מקרה מבחן לתרבות כולה בעידן הקפיטליסטי שבו אנו חיים; עידן בו המוצרים מצייתים למבנה דכאני המשכפל את עצמו ומונע את עוררות היצירתיות וכן הביקורתיות בקרב הצופה. ייתכן והציור הכה אהוב ומוכר, חייב היה להשמיד את עצמו, אולם רק עד החצי, כדי לגרוס את הנורמות החברתיות, כדי להשמיד את הקונצנזוס. מאחר וערכה של יצירה שאוב בדיוק מהקונצנזוס, בנקסי טילטל את היסודות האסתטיים והותיר את העולם כולו עם שאלה פתוחה - האם תמונה מוכרת ואהובה, אך גרוסה עד לחצי, עודנה יצירת אומנות?