פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כשמצלמים אותי בהופעות, הידיים של כולם נראות כמו הצדעה נאצית"

      מתנער מקריאות ה-BDS לא להופיע פה ("שאחרים גם את טורקיה? הרי יש שם רודן"), מסביר מהו סוד המשיכה שלו אלינו ("לאנשים יש מוצא שונה") ושולח עקיצה לטראמפ ("עוד ניפול מהצוק"): רגע לפני הופעותיו בישראל, תפסנו את מנהיג להקת ג'טרו טאל, איאן אנדרסון, לריאיון מיוחד

      איאן אנדרסון ג'טרו טאל טול ג'תרו (AP)
      איש נדיב וסלחן. איאן אנדרסון (צילום: AP)

      הביסטי בויז היו להקת החימום של מדונה. תנו לזה לחלחל לרגע. מוזר? קבלו את העובדה הזאת: ברוס ספרינגסטין היה המופע הפותח של להקת שיקגו בתחילת דרכו. לא מספיק מוזר בשבילכם? אז תחשבו על המעריצות שבאו לצרוח מול האלילים שלהן מלהקת המאנקיז ב-1967, וזכו להופעת חימום של צעיר אנונימי בשם ג'ימי הנדריקס שהגיע חמוש בגיטרה מפלצתית. ההיסטוריה של המוזיקה מלאה בשיתופי פעולה הזויים על הבמות, אבל נראה שהשילוב של להקת האיגלז האמריקנית כמופע הפותח של ג'טרו טאל הבריטית הוליד את אחד השילובים הכי הזויים אי פעם.

      השנה היא 1972, וג'טרו טאל מגיעה לארה"ב כשהיא נישאת על גלי ההתלהבות מאלבום הקונספט המהפכני "Thick as a Brick", שממתג אותה כלהקת הארט/פרוג-רוק החמה של התקופה. מסיבה לא ברורה, מנהלי הטור האמריקני של הלהקה מחליטים להצמיד להופעות הקיץ שלהם להקת חימום מקומית בשם האיגלז שהוציאה את אלבום הבכורה שלהם כמה חודשים קודם לכן. וכך, הקהל שהגיע לשמוע רוק פרוגרסיבי מורכב ומלא בחידודי לשון בריטיים של הסולן/חלילן/כותב השירים איאן אנדרסון - קיבל קודם לכן מנה גדושה של קאנטרי-רוק מלודי, פשוט ורגוע של גלן פריי ודון הנלי. כן, זה בערך כמו להגיע להופעה אקוסטית של סיימון אנד גרפונקל ולקבל הופעת חימום של ג'ים מוריסון והדלתות (דבר שאכן קרה, אגב, ב-1967). מעבר לסגנונות המוזיקליים השונים, הלהקות גם לא הצליחו להתחבר יותר מדי מאחורי הקלעים - ובסוף סיבוב ההופעות החברים נפרדו לשלום בידיעה שדרכיהם לא ייפגשו שוב, אישית או מקצועית.

      שלוש שנים אחרי אותו שיתוף פעולה מוזר, האיגלז הפכו ללהקה המצליחה ביותר בארה"ב - מאז ועד היום. אלבום האוסף הראשון שלהם יהפוך להיות האלבום האמריקני המצליח ביותר של המאה ה-20, וממש לפני חודש עקף את "מותחן" של מייקל ג'קסון והפך לאלבום הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים. בשנת 1975 הוציאו את האלבום "הוטל קליפורניה" שהפך ללהיט בינלאומי ענק עם מכירות של למעלה מ-32 מיליון תקליטים, הרבה בזכות שיר הנושא, שנעשה המנון ברחבי העולם. בעת ההיא איאן אנדרסון נכנס לאוטו שלו איפשהו בלונדון, פתח את הרדיו, שמע את הלהיט הגדול של התקופה וחשב לעצמו: "איזה יופי, הלהקה שפעם חיממה אותנו ממש עשתה כברת דרך והפכה למצליחה בפני עצמה". אלא שיותר ויותר אנשים התחילו לשים לב למשהו שאנדרסון עצמו לא שם לב אליו: הלהיט הגדול של האיגלז נשמע דומה באופן חשוד לשיר ישן של ג'טרו טאל בשם "We Used to Know".

      "ביצענו את השיר הזה בהופעות בזמן שהאיגלז חיממו אותנו, וזה אפשרי שהם שמעו אותו", מספר אנדרסון בריאיון לוואלה! תרבות אבל מסייג מיד בצניעות: "זה אפשרי שהם שמעו מאות שירים אחרים שכולם שיחקו תפקיד קטן בהתפתחות שלהם כמוזיקאים וכותבי שירים. אף אחד מאיתנו לא באמת חופשי מהשפעות חיצוניות. אני אישית אף פעם לא הסכמתי עם הביקורת על האיגלז. נכון, האקורדים כמעט זהים - אבל המלודיה שונה לגמרי והמקצב שונה לגמרי - כך שהדמיון היחיד הוא הרמוני, אבל לא מלודי ובטח שאין דמיון מבחינת מילות השיר. אם לומר את האמת זה אחד מאותם שירים שהייתי רוצה לכתוב בעצמי. מדובר בשיר פופ-רוק משובח. הוא כתוב בצורה נהדרת ומבוצע ללא רבב. לי אישית אין שום דבר פרט להערכה עצומה לאיגלז, אלה הם אנשים אחרים שנהנים לחפש את נקודות הדמיון ולערוך השוואות בין השירים. מבחינתי זה שיר של האיגלז ולא שיר שלי. מצד שני, יכול להיות שאני סתם איש נדיב וסלחן".

      רגע לפני שהוא מגיע לישראל בפעם המי-יודע-כמה למספר הופעות בסוף אוקטובר, אני שואל את אנדרסון למצבו הרפואי בתור האיש שפעם כתב שאתה אף פעם לא מבוגר מדי לרוקנ'רול כל עוד אתה צעיר מכדי למות. "אני מהאנשים המשונים האלה שעושים בדיקות רפואיות כמה פעמים בשנה", הוא מספר, "אני אוהב לחפש את החדשות הרעות, ולשמחתי עדיין לא קיבלתי אותן. הרבה אנשים לא אוהבים שתוקעים בהם מחטים או סורקים להם את הגוף ונוגעים בהם והם לא עושים את זה ואז פתאום הם מוצאים את עצמם עם סרטן המעי או סרטן הערמונית, אז אני הולך ומחפש את זה - ובינתיים, כמו רוב הדברים שיצאתי לחפש בחיים, עדיין לא מצאתי את זה".

      לא נעים לשתף אותך בזה, אבל כשכתבתי את השם שלך בגוגל, זה השלים לי אוטומטית לשאלה: "האם איאן אנדרסון חי או מת?"

      "מישהו צריך להגיד לגוגל שהוא אמור לדעת שרק לפני כמה ימים הופעתי בפירנצה ויש לי עוד המון הופעות בקרוב ברחבי אירופה ויש לי עוד עשרות הופעות מתוכננות להמשך השנה ועוד תכניות רבות גם ל-2019. כך שמבחינתי להיות מת יהיה ממש לא נוח".

      אתה עומד להיות בן 71. איך אתה עושה את זה? מה הסוד?

      "רק אתמול קראתי איפשהו שככל שאתה מתבגר חשוב להמשיך לאתגר את עצמך ולבחון בעדינות את הגבולות הפיזיים שלהם. אני חושב שזה נכון גם מבחינה מנטלית. הרבה אנשים בגילי כבר מגדירים את עצמם 'בפרישה' והם בוחרים להאט את קצב החיים ומפסיקים לנסות להרחיב את האופקים שלהם - או במילים אחרות, הם מתחילים לשחק גולף. זו פשוט לא אופציה מבחינתי. אני חייב להמשיך לאתגר את עצמי, ועדיף עם הדברים שעשיתי בצורה טובה כל החיים - כי אז יש לי פרספקטיבה טובה".

      אז בעצם אתה לא מאתגר את עצמך, אתה מאתגר את איאן אנדרסון בן ה-22 שכתב את האלבום "סטנד אפ".

      "ערכנו השבוע חזרה פרטית לקראת סט-ליסט חדש להופעות של 2019, ויצא לי לשיר כמה שירים שלא ביצעתי הרבה מאוד שנים - וכך יכולתי להעריך מה אני יכול או לא יכול לבצע היום. די ברור שאין לגבר בן 70 את הגמישות הקולית שיש לבן 20, מיתרי הקול משתנים והמנעד הקולי מצטמצם. ומצד שני, יש לך משהו אחר - סט אחר של כלים להתמודד עם הופעה. יכול להיות שזה פשוט הניסיון הטכני בשירה, או שזו פשוט הדרך האחרת שאתה חושב על הופעה. זה הכול דרך של לאזן בין מה שעשית בעבר לבין מה שאתה רוצה לעשות בעתיד. אני מקשיב לפעמים לדברים שהקלטתי כשהייתי בשנות ה-20 שלי ואני חושב 'תודה לאל שתפסתי שכל ולמדתי לנגן בחליל מאז'. יש דברים שאני יודע שאני יכול לעשות הרבה יותר טוב היום".

      בתחילת הדרך החלפתם כל הזמן את שם הלהקה, והנה פתאום אתה חוגג 50 שנה לג'טרו טאל עם גרסאות חדשות לשירים, אוספים, ומסע הופעות חובק עולם. אתה עוצר לפעמים לחשוב איזה דבר מדהים יצרת ב-50 שנה?

      "אני לא ממש מהאנשים שיושבים וחוגגים ימי הולדת, בטח שלא לתקליטים או שירים. אני יודע שאנשים אחרים ממש אוהבים את זה, ולכן החלטתי לזרום על הרעיון של '50 שנה לג'טרו טאל'. בהתחלה ניגשתי לפרויקט בחשדנות מסוימת, אבל לאט לאט ככל שהדברים הסתדרו גיליתי תשוקה ישנה לעניין והתחלתי לעבוד בהתלהבות שקצת הפתיעה אותי. זה כמו שמזמינים אותך למסיבה, ואתה חושב לעצמך שאתה לא רוצה ללכת ואתה מתבאס שבכלל הזמינו אותך, אבל אז אתה מגיע ואתה פוגש הרבה אנשים שאתה מכיר, אנשים שאתה מחבב, אנשים שבאים לחגוג איתך - ואז אתה מגלה שבעצם אתה שמח שהגעת למסיבה".

      איאן אנדרסון ג'טרו טאל טול ג'תרו (AP)
      שמח שהגיע. איאן אנדרסון (צילום: AP)

      אגב חגיגות ימי הולדת, אני מזכיר לאנדרסון ששלמה גרוניך הפתיע אותו בעבר בהופעה בירושלים ושר לו ביחד עם הקהל "הפי בירת'דיי טו יו" והוא נזכר בזה בהנאה רבה. כשאני שואל אותו אם יש סיכוי לעוד שיתוף פעולה מעניין בינו לבין אמן מקומי בהופעות הקרובות הוא מפתיע ואומר שיש דיבור עם שני מוזיקאים ישראלים שעשויים להפתיע עם הופעות אורח במהלך ההופעות, "נערכו שיחות, אבל זה לא חקוק בסלע".

      זה מדהים לראות איך מוזיקה יכולה להמשיך להיות רלוונטית במשך 50 שנה. כשהקלטת לאלבום הראשון של הלהקה את "My Sunday Feeling" למשל, חשבת לעצמך: 'היי, זה שיר ממש נחמד, אני מקווה שאני עדיין אבצע אותו בהופעות בשנת 2018'?

      "הקלטנו את השיר הזה ביולי 1968, ואני מניח שזה היה ממש בימים האלה לפני חמישים שנה כשישבנו והקשבנו לתקליט הגמור. אבל מבחינתי זה לא שיר בן 50, מכיוון שהוא נכנס ויצא מהסט-ליסט של ההופעות בפרק הזמן הזה ללא הפסקה. כרגע, במקרה, הוא חלק מהמופע - ולכן הוא בכלל לא מרגיש לי כמו שיר מלפני 50 שנה, אלא, ברוב המקרים, שיר מלפני 24 שעות מכיוון שזו הפעם האחרונה שביצעתי אותו. קשה להיות נוסטלגי לגבי משהו מלפני 24 שעות. ואני אומר את זה מניסיון - כי אני הבחור שמנגן את זה".

      אני מבין שאין נוסטלגיה, אבל יש רגש אחר? אחרי שכתבת מאות שירים והופעת אלפי פעמים, יש עדיין שיר שאתה עדיין מתרגש לבצע?

      "זה לאו דווקא השיר האהוב עליי - אבל כשאני חושב על איך כתבתי אותו, על מה הוא מדבר, על המבנה שלו, על הדרך שהוא מכיל הרבה אלמנטים של הכתיבה שלי ממהלך השנים - אז יש איזו תחושה ספונטנית של התרגשות כשאני מבצע את השיר 'בודפשט' שכתבתי ב-1986. מבחינתי זה פשוט שיר טוב שמאוד מייצג של ג'טרו טאל מכל הבחינות. זה שיר קצת ארוך, ומהבחינה הפרקטית של בניית סט-ליסט זה אומר שברגע שאני מכליל אותו בהופעה אני צריך לוותר על שלושה שירים אחרים, וזו הסיבה שבסופו של דבר הוא לא חלק קבוע מההופעה אלא רק מבוצע פה ושם, למרות שזה שיר שאני תמיד שמח לבצע".

      זו גם הבעיה הקבועה של אלבומי אוסף למיניהם, כמו זה שהוצאת ממש השנה, שלא יכולים לכלול את השירים הארוכים.

      "צריך להיות ממש ברוטאלי כשבוחרים שירים לאלבום אוסף. יש זמן מוגבל שדיסק יכול להכיל וצריך להיות מאוד מדויקים וחסרי רחמים כשעושים את זה. זה הרגיש קצת אכזרי אבל נאלצתי להגיד לשיר: 'הייתי שמח להכניס אותך לדיסק, חבר ותיק, אבל אני חושש שאתה מעט ארוך מדי'.

      לפחות הפעם לא נכנסה גרסה ערוכה של "Thick As A Brick". חייב להודות שבתור נער חשבתי שמדובר בשיר של 3 דקות ולא של 45 דקות מכיוון שהכרתי אותו רק מאלבום אוסף.

      "לערוך שיר זה פתרון מאוד לא נוח. זה כמו שתהיה לך חברה מאוד יפה, ואתה לא יכול לקחת אותה לחופשה כי אין לך מספיק כסף לשני כרטיסי טיסה - אז אתה תחתוך אותה לחתיכות, ותשים חלק מהן בתוך מזוודה כדי שתוכל לקחת חלקים ממנה לחופשה ותוכל להסתכל על החלקים המבותרים שלה באמצע הלילה כשאתה בחופשה ולחשוב לעצמך: 'כן, היא בחורה ממש יפה'. ככה אני מרגיש כלפי הרעיון של לחתוך חלקים משיר כדי להתאים אותם לתוך דיסק. זה פשוט דבר נוראי לעשות - ממש כמו לבתר גופה".

      ג'יזס!

      (צוחק). "אני חושב הרבה על גופות מבותרות הלילה".

      למה?!

      "זה בגלל שאני מתכונן לארוחת ערב עם החתן שלי שבדיוק חזר מארה"ב. הוא שחקן".

      אה, אתה מתכוון לאנדרו לינקולן שמגלם את ריק, השריף מ"המתים המהלכים".

      "כן, אנדי. אז הלילה אנחנו עורכים ארוחה חגיגית כדי לברך אותו באופן רשמי על סיום הצילומים ועל חזרתו הביתה. אני מקווה שלשם שינוי הוא יוכל ליהנות מהחופש ולהישאר כמה חודשים בבית".

      אתה אישית צופה ב"המתים המהלכים"?

      "הייתי ממש שם כשצילמו את הפרק הראשון של העונה הראשונה! בדיוק ערכנו הופעה באטלנטה ונסעתי יחד עם אשתי לסט, ואנדי בדיוק צילם את הפרק הראשון. כל הפרק הראשון היה עליו, הוא היה בעצם הדמות היחידה. טוב, חוץ מכמה זומבים".

      באותו זמן הייתה לכם תחושה שזו תהיה כזאת הצלחה מטורפת?

      "הייתי איתו על הסט כשצילמו את הפרק הראשון, ומאוחר יותר כשהסדרה שודרה לראשונה באירוע בפני התקשורת בלונדון גם הייתי שם. אנדי היה קצת לחוץ ממה אנשים יחשבו, והוא ממילא לא אוהב לראות את עצמו על המסך, אז הוא חיכה בחוץ ברחוב. ואז כשהאירוע הסתיים יצאתי אליו והוא שאל אותי: 'נו, מה חשבת?'. ואמרתי לו: 'התוכנית הזאת הולכת להחזיק אותך עסוק למשך הרבה זמן'. אבל אף אחד מאיתנו לא חשב שזו הולכת להיות תקופה של תשע שנים".

      בתקופה שבה ה-BDS מנסה להשיג כותרות בעולם באמצעות ביטולי הופעות של אמנים מפורסמים, איאן אנדרסון ממשיך להגיע לישראל כמעט על בסיס דו-שנתי, ומרוב שזה לא מובן מאליו, קשה להבין כמה שהוא לא רואה בזה משהו משונה. "יש כמה מדינות שאני מודה שאני נוטה לחזור אליהן יותר מאחרות. אני מחזיק בשיא של מספר ההופעות לאמן בינלאומי באיסלנד, בין השאר - ולמרות שאני לא חושב שאנחנו מחזיקים בשיא בישראל, בהחלט הופענו שם לא מעט. ישראל היא מסוג המקומות שאני נמשך אליהן - מסיבות גאוגרפיות, מסיבות היסטוריות וחלק מזה זה גם בזכות האנשים והמוצא של האנשים, או יותר נכון 'המוצאים' של האנשים. בין אם אתם מודים בזה או לא, אתם מהווים בית לכל כך הרבה זהויות אתניות, תרבותיות ואפילו דתיות. זה חלק מהמשיכה. יש אתגר מרתק בלמצוא דרך ליישב בין כל הקושי והמורכבות הזאת ולגרום לאנשים מכל כך הרבה רקעים שונים להיות מאושרים".

      זה מעניין שאתה נמשך לכאן מהסיבות האלה, אבל גם לאיסלנד שהיא בערך ההפך מישראל בכל כך הרבה תחומים.

      "איסלנד שונה לחלוטין כמובן. כל האנשים שם הם מאותו מוצא והם די מאוחדים כמדינה. אבל מצד שני, יש באזור מקום בו אפשר לעמוד על רגל אחת באירופה ורגל אחת בצפון אמריקה. החלוקה הזאת, הגאוגרפית, היא בעיקר סמלית - אבל אני יכול להשוות אותה לחלוקה הלא מוגדרת בישראל בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. הרבה פעמים כשמסתכלים על 'ההפך' מוצאים הרבה דמיון. זה השוני בינינו שהופך את הכל למעניין. אם כולנו היינו דומים, כולנו היינו אוכלים אותו דבר, אז המין האנושי היה משעמם מאוד".

      אני מניח שמרוב שאתה מגיע לכאן רוג'ר ווטרס כבר חוסך את הבול ולא שולח לך מכתבים ומבקש שלא תגיע. ה-BDS מנסים עדיין לשכנע אותך לבטל את ההופעות בישראל?

      "הם עדיין מנסים (נאנח). אבל תראה, אתה יכול לעמוד מהצד, במרחק של אלפי מיילים, ולהשליך את האמונות שלך והביקורת שלך על מקום מסוים - או שאתה יכול לקחת חלק. אני מעדיף לקחת חלק. זה לא אומר רק להופיע בישראל, אלא גם להיות שותף בעמותות צדקה מקומיות שתורמות בצורה החיובית ביותר כדי לאחד בין האנשים באזור באמצעות מוזיקה. אנחנו מצליחים לחבר בין אנשים מתרבויות שונות ולגרום לאנשים להרגיש שייכים וקשה לי להבין איך מישהו יכול לבקר אותי על הפעילות הזאת. אולי זה בגלל שהם לא מצליחים להסתכל על התמונה הגדולה. זה מאכזב שאנשים לא יודעים לעשות את ההבדלה. מצד שני, אני יכול בקלות לבקר מישהו שפועל אך ורק למען הרווח הכלכלי בלי להתייחס למורכבות הפוליטית, התרבותית והחברתית של המקום. אני יכול לחשוב על כמה שמות שהופיעו בישראל רק בשביל הכסף, אבל אני לא אציין את השמות".

      מוזיקאי לא יכול לבוא ולהופיע במקום מסוים נטו בשביל לבדר את הקהל שלו? הכל חייב להיות פוליטי תמיד?

      "אפשר לטעון את זה עליי. עוד כמה חודשים אני אקפוץ על מטוס לארצות הברית ואופיע בפני אנשים שהצביעו לדונלד טראמפ. מה לגבי זה? מבחינה סטטיסטית נטו, אני חייב לקחת בחשבון ש-40% מהקהל שלנו באמריקה, כאלה שיקנו כרטיסים להופעות, הצביע לטראמפ. אולי קצת פחות. ובכל מקרה יהיו שם אנשים בקהל שלא רק הצביעו לטראמפ, אלא גם חושבים שהוא עושה עבודה טובה ומעריצים אותו וחושבים שהוא כל מה שנהדר בארה"ב בעוד שאר העולם מסתכל על זה אחרת לגמרי. הנקודה היא שאני עדיין הולך להופיע בפני אנשים שמבחינתי מאמינים במשהו שהוא כמעט עוין לשאר העולם. לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית אלא בעיקר כי האיש בבית הלבן מכחיש את שינויי האקלים ועושה פעולות בנושא שיכולות לגרום לסוף העולם כפי שאנחנו מכירים. אז אנשים יכולים לטעון שאני צריך להחרים את אמריקה".

      זו תשובה טובה.

      "כן, אולי זו תשובה טובה, אבל יכול להיות שהקוראים הישראלים שלך לא יחשבו ככה, כי הם חושבים שמיסטר טראמפ הוא ידיד גדול של ישראל. יש כל כך הרבה בלגן בכל כך הרבה מקומות שאני מופיע בהם, אין לזה סוף. הופעתי בטורקיה, הופעתי ברוסיה, אולי אני צריך להחרים את רוסיה? הרי לפי מספר ראיות פוטין הביא לכאורה לרצח של אזרח בריטי בעיירה קטנה שנמצאת ממש לא רחוק מאיפה שאני גר וגרם לפציעות קשות לעוד ארבעה, אז אני אחרים את רוסיה? ואולי אני צריך להחרים את טורקיה? יש שם רודן בתור נשיא. הרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד בלי סוף. אנשים אומרים שצריך להחרים את אלה, ואחרים אומרים שצריך להחרים את אלה. למען האמת, לנתניהו ולממשלה שלו ממש לא אכפת אם אני מגיע להופיע בישראל או לא. אם אני אודיע שאני מבטל את ההופעה שלי לא תהיה לזה שום השפעה על המדיניות הישראלית. לכן דווקא כשאני מגיע לישראל, ומנסה לתמוך באנשים שרוצים לעשות שינוי לטובה, אולי ככה אני יכול לעזור קצת ולהשפיע לחיוב".

      ג'טרו טאל (יח"צ)
      מנסים לשנות לטובה. ג'טרו טאל (איאן אנדרסון במרכז) (צילום: יח"צ)

      ג'טרו טאל שחררו את אלבום הבכורה שלהם לעולם ב-1968, אבל העניינים התחילו ממש להתחבר רק אחרי החלפת הגיטריסט הראשי והגעתו של מרטין באר ללהקה, כאשר אלבומה השני של הלהקה "Stand Up" כבש את פסגת מצעד המכירות הבריטי. בשנת 1971 הלהקה הוציאה את האלבום הרביעי שלה, "Aqualung", שהפך אותה לשם דבר משני צדי האוקיינוס. האמריקנים התאהבו בפרסונה המשוגעת של איאן אנדרסון על הבמה והאלבום הגיע למעמד של שלושה תקליטי זהב. שני האלבומים הבאים של הלהקה, שהיו אלבומי קונספט והכילו רק שיר אחד (שמחולק לשני צדי התקליט) כבשו את פסגת מצעד המכירות האמריקאי - ולמעשה הצליחו בארה"ב יותר מאשר בבית באנגליה.

      בוא נחזור רגע לרגעי השיא של תחילת שנות ה-70, עם אלבומי מופת כמו "Aqualung" ו-"Thick As A Brick". אתה יכול ללוות אותי בתהליך היצירה של האלבומים האלה?

      "אתה מציין במקרה שני אלבומים שהם למעשה ההפך הגמור בדרך שהם נכתבו והוקלטו. האלבום 'Aqualung' הוא למעשה אוסף שירים שכתבתי פה ושם בסיבוב הופעות, בדרך כלל בחדר קטן של הולידיי אין איפשהו באמריקה התיכונה עם גיטרה אקוסטית. כתבתי את כל השירים במקטעים, וכולם התחילו כיצירות לגיטרה אקוסטית - אפילו שיר הנושא. כתבתי את השיר בזמן שחלקתי חדר מלון עם גרג קורניק, נגן הבס שלנו באותה תקופה. השיר הפך לקטע הכי איקוני של ג'טרו טאל, אני מניח, בגלל ריף הפתיחה שלו. זה פתיח שמצהיר על משהו, קצת כמו שהפתיחה של הסימפוניה החמישית של בטהובן יוצאת בהצהרה גדולה עם הפתיח שלה. שתי היצירות מתחילות עם כמה תווים איקוניים, מעטים מאוד".

      חתיכת השוואה.

      "למעשה בפתיח של 'Aqualung' יש יותר תווים מאשר בפתיח של בטהובן, אבל פחות מאשר בריף הפתיחה של 'Smoke on the Water' (צוחק). אבל ככה זה מוזיקה. הכל התחיל מכמה תווים על גיטרה אקוסטית. פשוט באתי למרטין באר, השמעתי לו את השיר, ונתתי לו את התווים ואמרתי: 'הנה, עכשיו אתה תנגן את זה דרך מגבר 200 וואט של מארשל עם גיטרת גיבסון לס פול ונדע איך זה אמור להישמע'. זה התפקיד שלי בתור מוזיקאי - לדמיין איך משהו יכול להישמע. ככה השיר הזה נולד. ובכלל, כל האלבום נכתב במקטעים. שירים שונים, על נושאים שונים. הוא ממש לא נכתב או הוקלט כאלבום קונספט - למרות שהרבה אנשים טענו ככה כשהוא יצא. זאת כנראה הסיבה שבגללה יצאתי וכתבתי את 'Thick as a Brick', שלחלוטין הוקלט כחלק ממוטיב מסוים. מהשורה הראשונה שכתבתי ידעתי שזה הכיוון. הוא התפתח מיום ליום אבל התכנון שלו היה לחלוטין קונספטואלי, ולכן גם התהליך שבו הוא נוצר היה מורכב הרבה יותר מאשר פשוט להגיע כל יום עם שיר ולבצע אותו באולפן".

      יש באלבום "Thick as a Brick" משהו שמאוד חסר לי במוזיקה של היום. זה לא שמדובר באלבום "מצחיק", אבל הוא כן שופע הומור. יש בו קצת אווירה של חבורת מונטי פייתון.

      "במובנים של המבנה, לפחות של המילים, ואולי גם קצת במלודיה - אפשר היה לכתוב את האלבום הזה רק בתקופה ההיא, בזמן שההומור האבסורדי הבריטי הגיע לפופולריות שיא בזכות הטלוויזיה. וברור, כן, זה לחלוטין קשור למונטי פייתון, למרות שזה התחיל הרבה לפני בבריטניה, עוד בתקופת המלחמה ואחריה, הניסיון להצחיק באמצעות הומור סוריאליסטי. זו גישה מאוד בריטית. מונטי פייתון לקחו את זה צעד קדימה, והיה להם את הפלטפורמה המתפתחת של הטלוויזיה כדי להנגיש את זה לקהלים חדשים, וצעירים יותר. זה דיבר לדור חדש של אנשים, וזה גרם להם לצחוק".

      "ניצחון ענק" - טראמפ תקף את הדמוקרטים לאחר שמועמדו הושבע לבית המשפט העליון: "קמפיין מביש" (רויטרס)
      "לשיר מול התומכים שלו". טראמפ (צילום: רויטרס)

      אם אתם מגיעים לאחת מארבע ההופעות של איאן אנדרסון בישראל השנה (25-28 באוקטובר, בתל אביב, ירושלים וחיפה), אז יש לו מסר חשוב בשבילכם: אל תצלמו אותו בזמן שהוא מופיע. "זה פשוט דבר כל כך פולשני וחסר כבוד לעשות", הוא מסביר, "אבל זה הפך להיות דבר כל כך מקובל בתוך העולם של ההופעות החיות, ואף אחד לא יכול לעשות משהו נגד זה. אבל כשאני עולה לבמה ופשוט רואה ים של ידיים למעלה עם הטלפונים זה נראה כמו מועל יד נאצי. זה פשוט גורם לי להתנתק. הופעתי לא מעט בגרמניה, כולל במקומות שהשתמשו בהם בעבר לכנסים של המפלגה הנאצית. וכשאתה עומד על הבמה ורואה את הידיים נמתחות למעלה ככה - יש בזה משהו קצת לא נעים. זה מעלה בך אסוציאציות היסטוריות לא נעימות".

      זו תכונה מאוד ישראלית לזהות תהליכים של נאציזם בכל מקום.

      "אני לא חושב שזה דבר רע ללמוד מההיסטוריה. זה טוב להיזכר בכל הרוע שההיסטוריה מלאה בהם. ההיסטוריה לא אמורה לגרום לנו להרגיש נעים. אני שמח שיש לי את האפשרות ללמוד מהטעויות של המין האנושי, ואני שמח שיש לי רגשות כלפי דברים שקרו בעבר. ההיסטוריה היא סימן האזהרה שעברנו על פניו בדרך, ואם לא נשים לב אליו - אנחנו עלולים ליפול מתוך הצוק. תגיד את זה בבקשה גם למיסטר טראמפ".

      אתה צריך להיות מוחמא שעדיין מצלמים אותך בהופעה. בפעם הראשונה שהייתי בהופעה של ג'טרו טאל הייתי נער תיכון ואני בטוח שבהופעות הקרובות שלך בישראל יהיה דור חדש של נערי תיכון שיגיעו לראות אותך.

      "זה נכון לא רק לגביי, הרבה מהמוזיקאים מהדור שלי זכו לכך. יש דור צעיר שגדל על המוזיקה של ההורים שלהם. דרך המוזיקה של ההורים אתה יכול להבין אותם קצת יותר. יש שלב של מרד נעורים, שהוא תהליך מאוד טבעי, אבל לאחר מכן אתה פתאום מתעניין בהם. מי אלה האנשים האלה שקשורים אליי בקשר דם? ודרך הסרטים שהם ראו כשהם היו צעירים, הספרים שהם קראו כשהם היו בגילך ולהאזין לשירים שהם אהבו - ככה אפשר לגשר בין הדורות. לפעמים, פתאום אתה מגלה שאתה אוהב את המוזיקה שההורים שלך אוהבים".

      איאן אנדרסון ג'טרו טאל טול ג'תרו (AP)
      בא מאמנות. איאן אנדרסון (צילום: AP)

      בעוד רבים מזהים את אנדרסון בעיקר בתור "האיש עם החליל" שעומד בתנוחת פלמנגו על הבמה, ולעתים משתמש בכלי הנגינה שלו בצורות פאליות גרוטסקיות - מדובר לא רק במוזיקאי ענק, אלא באיש שיחה מרתק. במשך קרוב לשעתיים אנחנו נסחפים לשיחות על שלל נושאים שהיריעה, אפילו האינטרנטית, קצרה מלהכיל. בין השאר, אנדרסון שוטח בפניי את התיאוריה שלו על כך שהמוזיקאים הגדולים באמת דווקא לא למדו מוזיקה - אלא אמנות - כמוהו. "חוץ מאלטון ג'ון שלמד ברויאל קולג' אוף מיוזיק, כולנו למדנו בבתי ספר לאמנות. לא למדנו מוזיקה, לימדו אותנו על צורה, שורות, צבעים, טונים, אלה דברים שבאים לידי ביטוי בעולם המוזיקה בדיוק כמו שהם מתבטאים בציור או פיסול. זה נכון לגבי כמו שזה נכון לגבי חברים מהרולינג סטונס, אריק קלפטון, פינק פלויד וכמובן הביטלס. כולנו הושפענו מהבלוז האמריקני, ופשוט לקחנו את הגרסה הגולמית הזאת של בלוז עם ההשפעות מבית הספר לאמנות".

      זה אירוני, כי מוזיקאים בריטיים מתקופתך תמיד אומרים שהם הושפעו ממוזיקה אמריקנית, בזמן שאם אני אדבר עכשיו עם ברוס ספרינגסטין הוא יספר שהמוזיקה שהכי השפיעה עליו בזמן שהיה נער בניו ג'רזי הייתה של האנימלס מניוקאסל.

      "זה נכון, אבל האנימלס עצמם הושפעו מבלוז אמריקני. מה שקרה זה שבשנות ה-70 האמריקנים הושפעו מהמוזיקה הבריטית שהגיעה אליהם בשנות ה-60, ואלה הושפעו מהבלוז האמריקני של שנות ה-50".

      ואם הולכים אחורה גם הבלוז האמריקני בעצם הגיע בכלל מאפריקה.

      "אפשר ללכת אחורה, אבל אני יכול להבטיח לך שבבתים האנגליים של שנות ה-50 וה-60 לא שמעו מוזיקה אפריקנית. הקשבנו למוזיקה שחורה - אבל מוזיקה שחורה אמריקנית, לא אפריקנית".

      המערבי היחיד שהקשיב למוזיקה אפריקנית באמת היה פול סיימון.

      (צוחק) "טוב, תמיד יהיו כאלה שיחפשו השפעות אתניות. אני יכול להבין את זה האמת, את החיפוש אחרי מוזיקה מתרבויות אחרות - אבל אני חייב להרגיש משהו כלפי המוזיקה, אני חייב שיהיה לי איזשהו חיבור כדי ליצור מוזיקה משלי. כשהתחלתי לעסוק במוזיקה הרגשתי שאני יכול ממש להזדהות עם המוזיקה האפרו-אמריקנית. היה בזה משהו שנגע בי, ומשך אותי פנימה. היה במוזיקה האפרו-אמריקנית משהו ממש מפתה ומסתורי, שהיה חסר מאוד במוזיקת הפופ הבריטית של אותם ימים שהייתה סתמית ומיושנת לחלוטין. זו הייתה הדרך הבריטית לטייח את המשבר הגדול שחוותה החברה המקומית אחרי מלחמת העולם השניה. עולם הבידור ביקש לשים פרצוף שמח על המציאות, ואנחנו, הדור שהגיע אחריו - מצא את עצמו מזדהה יותר דווקא עם המציאות הכואבת שהבלוז האמריקני הציג בפנינו".

      כן, אבל לקחתם את הבלוז למקום שונה לגמרי, ומאוד בריטי.

      "זו הייתה תקופה כזאת, שהתחילה כבר בסוף שנות החמישים למעשה, שבה האמנים הבריטים החליטו לקחת צעד קדימה ולהביע דעה בעולם שבו זה לא היה ממש נהוג. זה התחיל דווקא בתיאטרון הבריטי, הזירה הביתית של המעמד הגבוה, עם כמה מחזות מאוד שנויים במחלוקת שהגיעו מאמנים 'שמאלנים' צעירים ומלאים באמוציות. זה נתן לנו מין 'רגע' שגרם לנו להרגיש שאנחנו יכולים להשפיע. קשה להגיד אם המוזיקה שינתה את העולם או שהעולם שינה את המוזיקה. אני מניח ששני הדברים התקיימו במידה מסוימת. אבל זה לא שג'ון לנון הביא לשלום עולמי בגלל שהוא כתב את 'אימג'ן'. מה שהוא כן עשה זה לתת במה לקול - גם אם זה קול נאיבי - שאנשים יכולים להתחבר אליו. ובכל זאת, זה לא עשה דבר כדי לעצור את המלחמה בוייטנאם. ג'ון לנון נתן לנו רגע קטן 'לדמיין' מציאות אחרת, ואולי, מי יודע, זה גרם לכמה אנשים כן להתעורר. ואולי 'אימג'ן' התחיל את הדחיפה הקטנה שהביאה בסוף להתפטרות של ריצ'רד ניקסון. ואולי העובדה שמוזיקה מערבית מצאה את דרכה בסוף שנות השמונים אל תוך ברית המועצות, גרמה לגורבצ'וב להפיל את החומה".

      סיפור בדקה תרבות ג'ון לנון דו מיני (מערכת וואלה! NEWS)
      שינה את העולם? ג'ון לנון (צילום מסך)

      לסיום ניסיתי להבין מאנדרסון איך אדם שמתריע ללא הפסקה בכל מקום על ההשפעות הקטלניות שיש לתעשיית הבשר על כדור הארץ, ופועל בעצמו למען בעלי החיים באמצעות מספר עמותות - עדיין אוכל בשר בעצמו. התשובה המפתיעה שלו הייתה שהוא נמצא למעשה פסע מטבעונות. "האמת היא שצריכת הבשר שלי במהלך השנים הצטמצמה וכיום היא נדירה ביותר. במשפחה הקרובה אלי יש טבעונים וצמחונים - או כמו שאני קורא לזה: צמחוני אמיתי וצמחוני-פחות-אדוק. אישית, אני לא אוכל כמעט מאכלים מן החי - עם היוצא מן הכלל שאין לי בעיה לאכול דגים ופירות ים.

      "בדרך כזאת או אחרת בעוד 100 שנה מהיום אנשים יאכלו הרבה פחות בשר, ורבים מאיתנו לא יאכלו בשר בכלל. חלקנו נהיה 100% טבעונים וחלקנו נמשיך לספק תירוצים ללמה אנחנו צורכים מוצרי חלב או במקרה שלי - דגים. זו הולכת להיות עבודה קשה - וזה יהיה מכוער - אבל הזמנים משתנים. זה עולם מסובך, אבל אישית לגבי: אני יכול להבטיח לך שלא תראה אותי עומד בתור מחוץ למקדונלד'ס".


      ההופעות של איאן אנדרסון בישראל:

      25.10 - מרכז הקונגרסים חיפה
      26.10 - היכל התרבות תל אביב
      27.10 - היכל התרבות תל אביב
      28.10 - בנייני האומה ירושלים